האייפד של אדביסי

האייפד של הכלא

האוכלוסיה המדוכאת ביותר עלי אדמות היא אוכלוסיית האסירים. חלקם, ללא ספק, נמצאים שם בצדק וחלקם נפלו קורבן למערכת משפט שאיננה יודעת לעשות את תפקידה. שיעור ההרשעות בישראל, למשל, עומד על יותר מ-99%. 91% מההרשעות נשענות על עסקאות טיעון, כלומר הנאשם לא באמת מקבל הזדמנות להציג את עמדתו ואת הראיות שלזכותו. אבל מרגע שאדם הפך לאסיר, קל לנו להתעלם מהזכויות שלו, ולשכוח שלא דנו אותו לחיי עינויים; מה שראינו בסדרות כמו "אוז" ו"כתום הוא השחור החדש" הוא רק קצה קרחון. לציבור הרחב קל לשכוח שבחלק לא מבוטל מהמקרים מדובר באדם שעשה טעות, לא בשטן עלי אדמות.

הניו יורקר מקדיש כתבה לקלאסיקה של חנויות האסירים בארה"ב, רדיו קטן שנקרא SRF-39FP. מדובר במכשיר ייעודי של סוני לאוכלוסיית האסירים: הוא עשוי מפלסטיק שקוף, מה שמונע את האפשרות להשתמש בו ככלי להברחה, ודורש סוללת AA אחת. בבתי הכלא של ארה"ב, אומר הניו יורקר, המכשיר הזה פופולרי כפי שהיה בשעתו האייפוד מחוצה לו.

המכשיר נמכר בקנטינות של הכלא האמריקאי כבר 15 שנים. סוד ההצלחה שלו, בין השאר, הוא בעובדה שהוא דורש רק סוללה אחת. אורך החיים שלה הוא 40 שעות  - יותר משל האייפוד קלאסיק. לכך יש חשיבות: כמות הכסף שמותר לאסירים בארה"ב להוציא בקנטינה מוגבלת, והם לא רוצים להוציא יותר מדי כסף על סוללות. לסוני יש גרסה דיגיטלית של הרדיו, אבל היא מצריכה שתי סוללות ובהתאם פחות פופולרית.

רדיו, בכלא, מאפשר לאנשים להחזיר לעצמם קצת פרטיות במקום שבבסיסו נטול כל פרטיות. הוא מאפשר להם ליצור לעצמם בועה משלהם ולהתחבר לזהות שלהם. חלק מהפולקלור סביב המכשיר נובע מהעובדה שהתפתחה מסורת על פיה, כאשר אסיר עוזב את הכלא, הוא משאיר מאחוריו את הרדיו לאסירים אחרים. כך שהמכשיר ממשיך לרצות תקופת מאסר אחרי תקופת מאסר, נשאר בכלא גם כאשר הבעלים שלו עוזבים. 

בלוגרים? הם כמו עיתונאים

כעשור וחצי אחרי שתופעת הבלוגים החלה להתפשט, מתעוררת מערכת המשפט האמריקאית - ומכירה בכך שלבלוגרים יש זכויות שמקבילות לאלה של עיתונאים - על פי התיקון הראשון לחוקה.

ראשית המקרה בתביעת דיבה נגד בלוג, שהופעל על ידי קריסטל קוקס, שכתבה דברים שלא נעמו לאוזנו של תאגיד Obsidian Finance. אובסידיאן ניצח בתביעת דיבה, ומיד לאחר מכן פתח במהלך הזוי: מאחר ולקוקס לא היה את הכסף לשלם לו, הוא דרש מהשריף להחרים את רכושה של קוקס - ספציפית, את הזכות שלה לערער על פסק הדין. את הזכות הזו דרש התאגיד להעמיד למכירה פומבית, כנראה כדי שיוכל לקנות אותו ולקבור את הערעור. 

ההתקפה המופרעת הזו על זכות הביטוי של הבלוגרים לא התקבלה ובית משפט לערעורים הפך את פסק הדין. הוא קבע שלבלוגרים יש את ההגנות של עיתונאים מדיבה: כדי להוכיח שהם הוציאו דיבה, על התובע להציג ראיות לכך שהבלוגר התרשל בבדיקת האמת שבטענות. אם התובע גם רוצה להוציא מהנתבע פיצויים עונשיים, הוא צריך להציג ראיות לכך שהאחרון ידע שהפרסום שלו שקרי. 

מדובר בניצחון חשוב לזכות הביטוי בארה"ב מול תאגידים חובבי תביעות SLAPP. אל תנסו את זה בישראל, ילדים. חוקי הדיבה כאן בריטיים ונוקשים בהרבה.

אמר? אז אמר!

נשיא ארה"ב אובמה נשא נאום בנושא ה-NSA בסוף השבוע, שבו ניסה להרגיע את האוכלוסיה ולהבטיח ששירותי המודיעין נמצאים תחת פיקוח. ההצלחה היתה חלקית בלבד.

אובמה אסר על שירותי המודיעין שלו לרגל אחרי ראשי מדינה ידידותיים (או על כל פנים, להתפס בכך); והוא לא יפסיק את המעקב המסיבי אחרי המטא-דאטה, אבל ידרוש צווים מבתי משפט מאולפים למחצה במקום בתי משפט חשאיים ומאולפים לגמרי. לבתי המשפט החשאיים, הבטיח אובמה, יצטרפו גם אנשים שמבינים בזכויות אדם. 

ספק אם זה עוזר לחברות ההייטק האמריקאיות, שהאמון בהן צנח לקרשים אחרי החשיפה שהן משתפות פעולה עם ה-NSA, מי בשמחה ובדיצה מי בחריקת שיניים. הממשלה לא הסתפקה במידע שהחברות העבירו לה וריגלה אחריהן אקטיבית. בנקודה הזו, הן החלו לנסות לחסום את הגישה של ה-NSA למידע המשתמשים שלהן ונזכרו לפתע בעקרון של הגנה על הלקוח, והחלו להישבע בשמו.

מבחינת רוב האנשים שחיו מחוץ לארה"ב זה היה מאוחר מדי. כולם הבינו שעמק הסילי-קון שיתף פעולה עד שהסתבר לו שגם הוא עצמו הפך למטרה וששיתוף הפעולה לא הגן עליו. שום דבר ממה שאובמה אמר לא יחזיר את האמון בחברות ההייטק, שום דבר לא יגרום למשתמש גרמני - הדוגמא שהביא בשעתו מארק צוקרברג - להביע יותר אמון כלפי פייסבוק או גוגל.

הנוקמים, גרסת הרשת

החזון של יוצרי הרשת היה לאפשר לזרים לדבר ביניהם. לאחרונה, הגיעה למערב תופעה מדאיגה: זרים מדברים ביניהם כדי ללכת ולהרוס למישהו את החיים.

זה התחיל בסין. שם קראו לזה "מנוע חיפוש לציד אדם" כאשר היו צצים אירועים שהיו מעלים את חמתו של ההמון, קבוצה של פעילים נמרצים היתה נכנסת לפעולה. תוך זמן קצר, היתה נחשפת הזהות של האיש שהביא להם את הסעיף. אז הוא היה מותקף בשלל דרכים: מהשארת צואה על פתח ביתו ועד קללות ברחוב והתנכלות למשפחתו. לעתים, היה בכך סוג של צדק במדינה שאיננה מאפשרת סוג אחר של צדק; לעתים קרובות לא פחות, זו פשוט היתה התעללות במישהו שעשה משהו לא פופולרי.

מסין, המהלך התפשט והגיע לארה"ב. לאחרונה התפרסמו שני מקרים בהם קבוצה זועמת מאולתרת הלכה והתעללה באנשים שחמקו מעונש. באחד המקרים הותקפו אנשים שנאשמו באונס קטינה, אשר התאבדה לאחר מכן. במקרים אחרים, נחשפו והותקפו אנשים שאיימו על אחרים ברשת, הביעו גזענות וכו'. העקרון פשוט: Naming and shaming. איימת איומים מיזוגניים? עכשיו תסביר את זה לאשתך ולאמא שלך.

כעקרון, המדור בעד. יש רק בעיה אחת, מהותית מאוד במגמה הזו: הדיוק. איך אתם יודע שאכן מצאתם את זהותו של האדם הנכון? איך אתם יודעים שאינכם טופלים עללה על אדם חף מפשע? תנו לי רף ראיות גבוה מספיק, ואני עלול להשתכנע. עד אז, אני זוכר מה קרה אחרי הפיגועים בבוסטון, כשהאספסוף של רדיט האשים כמה אנשים חפים מפשע במעורבות בו, ונזהר.

קצרצרים

1. מיקרוסופט תכננה להפסיק באפריל השנה את התמיכה שלה בווינדוס XP, מערכת ההפעלה הכי מוצלחת שהשיקה (כה מוצלחת, שחברות מעדיפות להישאר איתה ולא לשדרג לווינדוס 7, בוודאי שלא לווינדוס8). לאחרונה נודע שהחברה תמשיך לספק עדכוני אבטחה ל-XP ומסיבה טובה מאוד: 95% מהכספומטים בארה"ב עדיין מפעילים אותה. אם לא ישדרגו הבנקים את מערכת ההפעלה (נניח, לווינדוס 7 המוצלחת), צפויה להתחולל חגיגת האקרים מטורפת ברגע שתיפסק התמיכה.   

2. ההדלפות של סנודן ממשיכות להגיע: האחרונה שבהן מציינת שבאפריל 2011, ה-NSA שאבה 194 מיליון הודעות SMS מדי יום. אין להניח שהיא הפסיקה עם המנהג הזה באותה המידה שאין להניח שהוא סייע למלחמה בטרור, התירוץ של ה-NSA. הסוכנות אוספת במכוון מסרונים מאנשים רנדומליים, קרי חפים מפשע ואף מחשד - ואחר כך מנתחת את התוכן שלהם.     

3. הטינה כלפי גוגל בסן פרנסיסקו כל כך גדולה, עד שכמה מהאוטובוסים הידועים לשמצה שלה הותקפו לאחרונה. במקום לנסות לפתור את הבעיה ולשוחח עם האוכלוסיה, גוגל העדיפה להתבצר: מעתה, יש מאבטחים בתחנות האוטובוסים שמנסים להיטמע בקהל. הפניה לאבטחה אוטומטית ובמידה מסוימת הגיונית: אם עובד גוגל ייפגע מאבן שהשליך מנושל זועם על המטרה הלא נכונה (המטרה הנכונה לא נוסעת באוטובוסים, יש לה מטוס פרטי) גוגל תהיה בבעיה רצינית - הן מצד מוראל העובדים הן מצד הביטוח. אבל מאבטחים לא פותרים בעיות, רק מונעים דיאלוג. חברה שמעמידה שכירי חרב בינה ובין הציבור כנראה התייאשה מלדבר איתו.  

4. ועוד סימן למלחמת המעמדות בעמק הסילי-קון: אפליקציה חדשה, שבינתיים נגישה לקהל מצומצם מאוד, מאפשרת ערעור אוטומטי על קנסות חניה. אתם מצלמים את הדו"ח, שולחים אותו לאפליקציה - וזו מגישה ערעור במקומך. רוב האנשים לא מערערים על קנסות חניה, כי זה דורש זמן ומאמץ ולעתים כסף שאין להם. מי שיש לו כסף יוכל מעתה לערער על הקנס שלו - ואולי למנוע בכך כסף מעיריה שגם כך לא סוגרת את החודש ומתקשה לשלם על מערכת תחבורה ציבורית מתפקדת. השאר? הם יצטרכו להמשיך להשתמש במערכת התחבורה הציבורית שהפכה טיפה פחות מתפקדת. ליברטריאניות בפעולה.