מכורים לעבודה? זה בגלל שאנחנו מתוכנתים להרוויח יותר מכפי שנוכל לצרוך

התמכרות לעבודה על חשבון הפנאי עשויה להיות התוצאה של "צבירה ללא מחשבה", כך עולה ממחקר שפורסם ביוני בכתב העת פסיכולוג'י סיינס. על פי המחקר, באנשים מושרש אינסטינקט להרוויח יותר מכפי שיוכלו לצרוך, והאינסטינקט הזה ממשיך לפעול גם אם חוסר האיזון שהוא גורם הופך אותם לאומללים.

בהתחשב במספר הרב של אנשים שאינם מצליחים לגמור את החודש, אלה אולי נשמעות כמו צרות של עשירים. אולם, החוקרים מציינים שהתפוקה בעבודה נמצאת בעלייה, נתון שמצביע על כך שמבחינה תיאורטית אנשים יכולים ליהנות מאותה רמת נוחות, שאפיינה את הדורות הקודמים, גם אם יעבדו פחות. אולם הם בוחרים לא לעשות זאת.

החוקרים הגו ניסוי בשני שלבים, שנועד לעזור להם לבחון את הכוח הרב שיש לצבירה של רכוש. בשלב הראשון, המשתתפים ישבו במשך חמש דקות מול מחשבים כשלראשם אוזניות. ניתנה להם האפשרות לבחור בין הקשבה למוזיקה נעימה לבין הקשבה לרעש לבן ומציק. נאמר להם שיוכלו להרוויח חפיסות שוקולד של המותג דאב (Dove) אם יבחרו להקשיב לרעש הלבן במשך מספר פעמים שנקבע מראש. חלק מהמשתתפים היו צריכים להקשיב לרעש פחות פעמים כדי לזכות בשוקולד. הם כונו "המרוויחים הגבוהים", בעוד שהמשתתפים שהצטרכו להקשיב לרעש במשך מספר רב יותר של פעמים כונו "המרוויחים הנמוכים".

לכולם נאמר כי לניסוי יש שלב נוסף, שיימשך גם כן חמש דקות, ובו הם יורשו לאכול את השוקולד שהרוויחו. אולם נאמר להם כי ייאלצו לוותר על השוקולד שלא יצליחו לצרוך. בהתאם, הם נשאלו כמה שוקולד יצליחו להערכתם לאכול. האנשים בקבוצת המרוויחים הגבוהים חזו בממוצע כי יצליחו לצרוך 3.75 חפיסות שוקולד. אך כשהגיע הזמן "להרוויח" את השוקולד, הם צברו הרבה מעבר להערכה שלהם. בממוצע, הם הקשיבו לרעש הלבן מספיק פעמים כדי להרוויח 10.74 חפיסות. בסופו של דבר הם אכלו פחות ממחצית הכמות הזו. במילים אחרות, המשתתפים הסכימו להקשיב לרעש מטריד כדי להרוויח יותר משהם יכולים לצרוך, ואף יותר מכפי שהעריכו מראש שיצטרכו.

"אנחנו מציגים את הרעיון של "צבירה ללא מחשבה", אמר כריסטופר הסי ממחברי המחקר ומרצה למדעי ההתנהגות ושיווק בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. "מדובר במאמץ מיותר, אך ברגע שאנשים נכנסים לפעולה הם לא יכולים לעצור", הוסיף.

לעומת זאת, הדחף הזה היה פחות בולט בקרב קבוצות המרוויחים הנמוכים. למעשה, הם הרוויחו פחות שוקולד משחזו שיצליחו לאכול. אולם בפועל המשתתפים בשתי הקבוצות הקשיבו לרעש המטריד מספר זהה של דקות. לטענתו של ד"ר הסי יש בכך כדי להצביע שהמוטיבציה של שתי הקבוצות נבעה מאותה סיבה: לא לפי הצורך, אלא לפי כמות העבודה שיוכלו לייצר.

אולם קשה לומר עד כמה המחקר הזה ישים בעולם האמיתי, שבו אנשים מרוויחים כסף ולא שוקולד ואינם יכולים לחזות מראש כמה שנים יחיו או לכמה משאבים יזדקקו כדי להתכונן לאסון. המחקר כן מראה שגם כאשר אנשים מציבים גבולות ברורים – לדוגמה, שהם אינם מורשים לקחת איתם את השוקולד לאחר סיום הניסוי – הם עדיין מרוויחים יותר מכפי שהם יכולים לצרוך.

מייקל נורטון מהפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, המתמצא בתחום, אומר כי ההשלכות של המחקר הן "עצומות", בין השאר מכיוון שהן מעוררות את המודעות של אנשים לקיומו של מניע לא מודע שמוביל לבחירות קצרות רואי ואפילו מאמללות.

אולם הוא מודה כי קשה לבחור באושר או בזמן חופשי על פני היכולת להרוויח. אחת הסיבות לכך היא שקל יותר למדוד צבירה של כסף – או במקרה של הניסוי, ממתקים – מאשר אושר. "אפשר לספור מטבעות שוקולד", אומר נורטון. אך אי אפשר לכמת את הכישורים כהורה או כבן זוג. "קשה למדוד את מרבית הדברים שבאמת גורמים לנו אושר בחיים", הוא אומר.