סקס בגיל 30 פלוס

אני אוהב את הופעות הצהריים בזאפה. כשהמקום רק נפתח התרעמו חובבי הרוק על האפשרות היאפית לנשנש חסילון אגב נענוע ראש, אבל מהר מאוד ההתנגדות נעלמה, גם כשהוחלט לשבץ הופעות רוק בשישי בצהריים.

הופעה טובה לא חייבת להיות בחלל תעשייתי בדרום העיר, לא חייבים לצאת ממנה ספוגים בריח סיגריות, אפשר לצאת ועדיין להספיק ליהנות מהשקיעה. ויש בונוס: גם ילדים וגם מבוגרים עובדים יכולים להרגיש בנוח בהופעה כזו, בלי לקום עייפים למחרת. שאלו את מי שהיה בהופעה של מוניקה סקס בשישי האחרון בזאפה: ילדה שכתר קרטון לראשה שחגגה יום הולדת, זוגות צעירים ומשפחות קטנות.

מוניקה סקס היא אחת מלהקות הרוק המובילות ששרדו בישראל משנות התשעים. פחות מפוזרת מג'ירפות, פחות פומפוזית מכנסיית השכל, יותר עקבית ממופע הארנבות של ד"ר קספר. היכולת שלה לשמור על מיקוד נובעת כנראה מהעובדה שמדובר בארבעה יוצרים עסוקים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, שכל אחד מהם (הסולן יהלי סובול, הגיטריסט פיטר רוט, המתופף שחר אבן צור והבסיסט ספי אפרתי) כבר חנך אלבום סולו ושיתופי פעולה מוזיקליים שונים.

ההפוגות בתקופת הפעילות של הלהקה (בין חמש לשבע שנים בכל פעם) שומרות על שיתוף פעולה רענן בין החברים ועל קהל דרוך שרק מחכה לעוד סיבוב. הסיבה לסיבוב הנוכחי? האלבום החדש שלהם, "מקצועות חופשיים", שיוצא בקרוב.

מוניקה סקס. ארבעה גברים ששרים "אוווו" ו"לה לה לה" לא חייבים להישמע כמו וואן דיירקשן | צילום: עמית שעל

ההופעה מתחילה בשיר "גשר" מהאלבום הקודם, שמתחיל בבס אלקטרוני גרובי ובתופים סוחפים עם הרמוניות יפות של פיטר רוט וספי אפרתי. היא נמשכת עם "סן חוזה" ו"איש קש", שנשמעים מעולה ומסמנים שהולך להיות כיף אחר הצהריים. את "כל החבר'ה" מציג סובול תוך שהוא מזכיר שהשיר נכתב בשנת 94', "לפני שהיה צורב וכשלמרצ היו 12 מנדטים והתעניינתי בפוליטיקה", ומקדיש אותו לשולמית אלוני, שהלכה לעולמה באותו הבוקר.

השיר זכה לביצוע רגוע ושליו שהעביר צמרמורת, אולי כי נדיר כיום למצוא שירים בעלי טקסט קשה ומלודיה קליטה ונעימה. בשיר הנושא מאלבום הבכורה, "פצעים ונשיקות", נעמדה הלהקה בשורה בקדמת הבמה וביצעה אותו בהרמוניות יפות, כמו מזכירים שארבעה גברים ששרים "אוווו" ו"לה לה לה" לא חייבים להישמע כמו וואן דיירקשן.

הסינגל החדש "מרוב אהבה" פחות אהוב עליי: ההפקה האלקטרונית היא טוויסט מעניין, אבל חסר פאנץ', והיא סובלת ממחלה ישראלית ידועה שמגבירה את הזמר על חשבון שאר כלי הנגינה. זה יכול להיות נחמד בשיר שקט, זה ממש לא לעניין בשיר קצבי אלקטרוני. בהופעה התגברה הלהקה על הבעיה הזאת והותירה רושם שבכל זאת מסתתר שם שיר טוב. הקהל נשאר בוהה, ושאלתי את עצמי אם זה משום שהשיר מהיר מדי בשבילם, השעה או הישיבה בכיסאות. אפילו ביצוע גרובי של "הכל במקום" הצליח להוציא מהקהל רק מחיאות כף קצובות.

כל זה השתנה ברגע ששחר אבן צור ביקש. כשהוא עבר לקדמת הבמה (רוט ממלא את מקומו בעמדת המתופף) ושר את להיטו "ערומים" הוא הספיק לסמן וי על כל קלישאה של כוכב רוק אנרגטי: הוריד חולצה, רקד, ירד אל הקהל, העלה אנשים לבמה ובאופן כללי השתולל לחלוטין. הקהל היה לגמרי שלו, וכיף לראות איך תוך שני שירים משתנה האווירה לגמרי.

בהופעה בוצעו גם שני השירים האהובים עליי: "מספיק בן אדם" ו"מכה אפורה". הם לא היו מושלמים, והיתה תחושה שאלה לא הביצועים הכי טובים שהם יכולים לתת. אבל אלה דברים נקודתיים ואולי אפילו קטנוניים מתוך שעה וחצי מהודקות ומהנות של להקה ותיקה עם שירים טובים, שיודעת להופיע.