לפי מחקר חדש, השנה יפסיד המשק הישראלי לפחות 1.6 מיליארד שקל מכיוון שלא השקיע בשנים עברו בתמיכה בתעסוקה במגזר הערבי. הסכום האדיר הזה מתייחס רק לגידול בהשתתפות של נשים ערביות, ללא גברים ולפני שנכנסים לחישובי מס ולחיסכון בקצבאות.
כותבי המחקר, פרופ' ערן ישיב מבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל־אביב וניצה קסיר, ראש תחום שוק העבודה במחלקת המחקר של בנק ישראל, מראים כי כדי לשנות באופן מהותי את מצב התעסוקה של ערביי ישראל ההשקעות הנדרשות מהממשלה הן של מיליארדי שקלים, כאשר התמורה גדולה בהתאם.
ישנן מספר בעיות. השכר במגזר נמוך, וכך גם ההשתתפות בכוח העבודה, במיוחד בקרב נשים שרק 27% מהן עובדות או מחפשות עבודה, לעומת יותר מ־60% בקרב נשים יהודיות.
גם אם אשה ערבייה כבר מוצאת עבודה, זו תהיה כנראה באחד התחומים שבהם השכר מלכתחילה נמוך — סיעוד, רווחה או חינוך. זה עוד מבלי לגעת בסוגיה התרבותית, שבחלקים המסורתיים יותר של המגזר הערבי מקשה על אשה ללכת למקום העבודה לבדה. אפשר להוסיף לכך את המחסור בתשתיות תחבורתיות של כבישים ואוטובוסים, ומתקבלת תמונה ובה מי שרוצה לעבוד תצטרך להתאמץ לא מעט כדי לעשות זאת.
הקושי, כותבים קסיר וישיב, מתחיל כבר על ספסל הלימודים. על פי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ־2011, רק אחד מכל ארבעה ערבים בישראל הוא בעל 13 שנות לימוד ומעלה, לעומת אחד מכל שני יהודים. הערבים מצמצמים לאט את הפער, אך עדיין ישנם פערים גדולים בכמות ואיכות החינוך שמקבלים התלמידים בשני המגזרים. התקציב לילד ערבי קטן ב־38% מזה של היהודי.
הצעדים שמציעים קסיר וישיב הם לא כאלו שאמורים להפתיע במהותם, אלא בסדרי הגודל שלהם.
כאשר בוחנים את ההשקעה שדורשת התוכנית של השניים לעומת המאמצים הנוכחיים מצד המדינה ניתן לראות את הפער. בטווח הקצר (שנתיים עד שלוש שנים) מדובר על השקעה של כמיליארד שקל בשנה שתגדל עד 5.3 מיליארד שקל בשנה בתוכנית.
זו אולי יכולה להיחשב תוכנית אופטימום, אך לדברי השניים מדובר במענה לצרכים קיימים.
כך לדוגמה, הממשלה הודיעה כי תקצה 265 מיליון שקל בשנים 2010–2015 לטובת הקמת אזורי תעשייה בערים ערביות, בעוד הצרכים מוערכים בהשקעות גדולות פי 2 ויותר מכך.
כמו כן, בשנים האחרונות בנתה המדינה עוד כ־15 מעונות יום לילדי נשים ערביות עובדות, אך עדיין רק 2% מהילדים לנשים שכאלו מגיעים למעון.
כך גם לגבי הכבישים. התחבורה הציבורית אמנם השתפרה, אבל לא בקצב הנדרש ובעיקר לא בכבישים בערים עצמן, שהשניים מעריכים כי שם נדרשת השקעה של עד 700 מיליון שקל.
קסיר וישיב בנו תוכנית בת 11 סעיפים שכוללת בין השאר השקעה מסיבית בחינוך, בדגש על גני הילדים ובית הספר היסודי. הם אף מציעים להעביר תלמידים ערבים לבתי ספר יהודיים ולהעביר מורים יהודים לבתי ספר ערביים. אולם גם להם ברור כי כאן מדובר על תהליך ארוך טווח, במקרה הטוב.
בטווח הקצר, אפילו המיידי, הם כותבים כי יש להקים מרכזי השמה ייעודיים לבוגרי אוניברסיטאות ערבים, שלעתים קרובות לא מצליחים למצוא עבודה במקצוע שלהם או בכלל.
מרכזים כאלו גם ישימו דגש על נשים ערביות, שקסיר וישיב אף מציעים שהממשלה תממן ברמה מסוימת את שכרן כדי לעודד עוד נשים לצאת לעבוד ולשנות מהר את הנורמות במגזר.
דבר נוסף שיכול לסייע לנשים ערביות במיוחד הוא השקעה מסיבית הרבה יותר בשיפור תשתיות התחבורה בערים ובכפרים, כדי שאשה תוכל לקחת אוטובוס או מכונית כדי להגיע לעבודה.
לפי החוקרים צפוי גידול של 5%–7% בשיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה.
ההפרש בין המשך התוואי הנוכחי לבין יישום המדיניות שהשניים ממליצים עליה יביא לכך שכבר ב־2020 המשק הישראלי יהיה עשיר יותר ב־17 מיליארד שקל במונחים של היום.
לאורך השנים, ההבדל יגיע ל־52 מיליארד שקל ב־2030 ועד ל־217 מיליארד שקל בשנת 2050.
קסיר וישיב כבר הציגו את עיקרי התוכנית במשרדי האוצר והכלכלה. לדבריהם, "התגובה הממשלתית היא מינורית. מספרים לך שפה יש 20 נשים ערביות ושם 40 גברים, אבל זו בעיה שקשורה למאות אלפי נשים וגברים".
צילום: נמרוד גליקמן
3 תגובות לכתיבת תגובה