איך השלג בירושלים שרד?

שלו היקר,

בזמן מלחמת העולם השנייה ממציא ססגוני בשם ג'פרי פייק פנה לצ'רצ'יל והציע לו לבנות נושאות מטוסים מחומר עמיד במיוחד: קרח מעורב בנסורת עץ. פייק, שקרא לחומר הזה "פייקריט", סיפר שהוא הגיע לביתו של ראש הממשלה והמשרת אמר לו שהאדון באמבט. "בדיוק המקום שבו אני רוצה אותו", אמר פייק, מיהר פנימה ושלשל גוש פייקריט למים המהבילים. השכבה החיצונית של הנסורת התנפחה ובודדה את הקרח, וצ'רצ'יל קיבל צעצוע חדש לאמבט.

שלג בירושלים | צילום: עטא עוויסאת

הפרויקט קיבל את השם "פרויקט חבקוק" (על הנאמר בחבקוק א: "כִּי־פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר"). הוא כלל עוד הדגמות ססגוניות. באחת מהן קליע שנורה אל גוש פייקריט במטרה להוכיח את חוזקו, העולה על זה של בטון, ניתז וכמעט קטל את אחד הצופים. היו עוד אינספור קשיים ופתרונות יצירתיים, אך כשהתברר שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה גם בלעדיו, הוא נזנח.

הנקודה היא שקרח יותר עמיד ממה שנדמה. אפילו בלי הנסורת. ראשית, הוא חסין למדי לקרינת השמש. דברים כהים בולעים אור והופכים אותו לחום, אך צבעו של הקרח נע בין שקוף (אור עובר דרכו) ללבן (אור מוחזר ממנו). הדבר העיקרי שמחמם את הקרח והופכו למים זה האוויר שנמצא סביבו. כשאוויר חם נוגע בקרח, הוא מעביר אליו חום. וזה קורה אך ורק בשכבה החיצונית ביותר. בשטח הפנים.

אמנם ערימות שלג מכילות כמות לא מבוטלת של אוויר (לכן השלג אוורירי), אך האוויר הכלוא בהן לא מתחלף, והוא קר מאד. למעשה, הוא עוזר לבודד את פנים הערימה מן החוץ, כמו האוויר שנכלא בין החורים של הסוודר או בין הנוצות של שמיכת הפוך.

וכאן נכנס ההבדל הבולט ביותר בין קוביית הקרח לשלג. בערימת שלג יש הרבה יותר קרח מאשר בקוביה, אבל רק קצת יותר שטח פנים. ככה זה כשמגדילים גופים: הנפח גדל הרבה יותר מהשטח. בזמן ששטח הפנים של קובייה גדל פי מאה, הנפח שלה גדל פי אלף. אתה מוזמן לבדוק.

וזה סודן של ערימות השלג העיקשות. מה שיותר גדול, מתקרר יותר לאט. זו גם הסיבה העיקרית לכך שנשים סובלות מקור יותר מגברים - המשקל הממוצע שלהן נמוך יותר. ולכך שילדים קטנים מעלים ומורידים חום במהירות עצומה כשהם חולים. ולכך שקרחונים צפים במשך שנים במים שנמצאים בבירור מעל לטמפרטורת הקיפאון. רק להוסיף נסורת.