אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שנות התשעים העליזות צילום: אוראל כהן

שנות התשעים העליזות

מאז רפורמת בכר חל זינוק בפעילות בתי ההשקעות וגם ברגולציה, אבל תמיד יש מי שמותח את הגבול

30.01.2014, 08:14 | סופי שולמן

הכל נראה מוגזם בסרטו החדש של מרטין סקורסזה "הזאב מוול סטריט" שמבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט בגילומו של לאונרדו די קפריו. בלפורט הצעיר שמתחיל לעבוד בבנק השקעות בוול סטריט, מבין מהר מאוד איך עובדת השיטה ומצליח להפיק ממנה את המירב לאורך כל הדרך. והדרך רצופה בסכומי כסף דמיוניים שזורמים בין האצבעות, במסיבות פרועות וגם בשחיתות. לכאורה הקצנה שנועדה לספר את הסיפור העסיסי והצבעוני שאחרת היה נשאר "קבור" בעמודי העיתונות הכלכלית, כי הרי לא ייתכן שכך מתנהלים מנהלי השקעות מעונבים ורציניים שדגרו שנים באוניברסיטאות נחשבות על תארים במנהל עסקים.

קראו עוד בכלכליסט

אז נכון שמשה גולדמן, שאול מאור והדר אושרת הם לא "הזאבים מאחד העם", אבל קו דמיון — קהות החושים, בין גיבורי הפרשה הנוכחית למה שמתואר בסרט קיים. זו לא עבירה ובטח לא עניין פלילי, אבל עיסוק בלתי פוסק בסכומי כסף גדולים, סכומים שזורמים בבתי ההשקעות שמנהלים את כספי הפנסיה שלנו, עושה משהו לאנשים. זה לא כסף שלהם, זהו כספם של אנשים אחרים. מושג שגור בוול סטריט — Other people's money ויש הבדל עצום בינו לבין הכסף הפרטי של כל אחד מהמנהלים.

תמיד ימתחו את החבל

כנראה זה היה עושה משהו לכל אחד מאיתנו. הגישה לכסף הקל הזה שלא שייך לנו אבל נתון להחלטות שלנו. הכסף שנוחת על בתי ההשקעות מדי חודש בחודשו מאז רפורמת בכר יצר מיליונרים רבים בשוק ההון הישראלי, רובם המכריע בפעולות חוקיות אבל תמיד יש מי שימתח את החבל.

במקביל לגידול הדרמטי בפעילות בבתי ההשקעות הפרטיים, אליהם עברו כספי הגמל והפנסיה כמו במקרה של גדיש שעברה מבנק הפועלים לפסגות, הגבירה גם רשות ניירות ערך באופן דרמטי את הפיקוח. למעשה, מנגנונים שלמים נוצרו יש מאין ועימם גם התלונות והקיטורים הבלתי פוסקים של מנהלי ההשקעות על הרגולציה המעיקה והמוגזמת כדבריהם. הכל היה הרבה יותר נוח אי שם בשנות התשעים העליזות כשגולדמן, מאור ואושרת החלו את דרכם כמבצעים בבורסה עם הווסט הצהוב או אנליסט בבית השקעות קטן ונועז.

 , צילום: שאטרסטוק צילום: שאטרסטוק  , צילום: שאטרסטוק

 

לפגוע איפה שכואב

הרגולציה לא יכולה לפתור את כל המחלות ולסגור הרמטית את כל הפרצות. תמיד יהיה מי שיעבור על החוק כפי שהדבר קורה בכל תחומי החיים. במקרה של עבריינות פיננסית צריך להתאים את העונש באופן אישי, כמו סוג של חליפת יוקרה. עבור מי שהכסף מעוור אותו, האיום האמיתי הוא לא בהכרח באובדן של חופש. גם במקרים הנדירים בהם הורשעו מי שנחשדו בעבירות פיננסיות הן בישראל והן בעולם, המאסר הוא זמני בלבד ונראה כהפוגה שיכולה לשמש לכתיבה של ספר זכרונות והתארגנות מחודשת.

הענישה הכואבת באמת עבור מי שעבירותיו הן פיננסיות, היא פיננסית. נטילת הון, לא רק כזה שנצבר בפעילות שהוכחה כבלתי חוקית, אלא גם כספים אחרים שהולבנו מזמן (ואיתורם היא המשימה הקשה באמת עבור רשויות החוק), היא הפגיעה הכואבת ביותר ולכן גם ההרתעה הטובה ביותר.

תגיות