כולנו קנדי: מרד מפתחי משחקים כנגד קינג

רציתם מרד? קיבלתם

  

החברה שפיתחה את הלהיט העונתי קנדי קראש – המדור מהמר שהוא יילך בדרכו של דרו סמת'ינג (זוכרים אותו? גם אני לא) – העלתה עליה את חמתם של רבים כשהצליחה להוציא לפני מספר שבועות סימן רשום על המילים "קנדי", כלומר ממתקים. הסיבה לזעם הזה נובעת מכך שהחברה, קינג שמה, התחילה לרדוף כל משחק או אפליקציה שיש להם "קנדי" בשם. היא גם הצליחה להשיג סימן רשום על המילה "סאגה", ולא הססה לתקוף את המשחק העצמאי המצוין The Banner Saga.

לשחק משחקים כאלה עם אומת הרשת זה להזמין צרות, ואלה הגיעו. בימים אלה, פרויקט הנגד הלוהט נקרא Candy Jam, "פקק קנדי." המטרה היא לתקוע ממתקים בגרון של קינג. המשחק פשוט למדי: כל מי שמתנגד לאימפריאליזם של קינג יוצר אפליקציה, רצוי משחק, שהשם שלו מכיל את המילה "קנדי" או רמיזה אליה.

המטרה היא להעלות את המשחקים לאפסטור של אפל, סייענית בולטת של קינג, ולאלץ אותה לבחור בין פסילה של אפליקציות רק בגלל השם שלהן, או להכניס אותן לאפסטור ולאלץ את קינג להשקיע מאמצים ברדיפה אחרי הרוח.

עד כה, שלחו מפתחים כ-100 משחקים לאפסטור של אפל, עם שמות כמו Candy Crap Saga, CanDieCanDieCanDie, Candy Escape Goat Saga, וכן הלאה וכן הלאה. כוננות גבוהה הוכרזה בקרב הצנזורים של אפל.

הדורסי שדרס אותי

הספר שיצא לאחרונה על טוויטר תיאר את ג'ק דורסי, אחד המייסדים, כטיפוס לא נעים שמסוגל לזרוק שותפים לעבודה מתחת לאוטובוס בלי למצמץ. המיזם האחר הידוע של דורסי, סקוור, היה נקי עד כה משערוריות כאלה. דגש על "עד כה."

הח"מ דווקא היה בעד סקוור. הרעיון של סליקת תשלומים באמצעות אפליקציה סלולרית ודונגל ייעודי מצא חן בעיניו, כיזם קטן, במיוחד הדגש על עקיפת התשלומים לחברות הסליקה הרגילות. רק שעכשיו הסיפור של סקוור נראה הרבה פחות סימפטי.

לפתע, צץ פרופסור רוברט מורלי מאוניברסיטת וושינגטון, והוא טוען שהרעיון של סקוור הוא בכלל שלו. הוא, לדבריו, זה שבא עם הרעיון והוא זה שכתב את הגרסה הראשונית של סקוור, כולל הרעיון של הדונגל הייחודי. והוא לא רק אמר את זה, הוא כתב את זה בכתב תביעה שהוגשה לאחרונה כנגד סקוור.

מורלי טוען שהוא היה הממציא היחיד של הדונגל, ושהוא יחד עם דורסי המציא את הפס המגנטי שמסוגל לקרוא אלגוריתמים ושמתממשק עם האפליקציה של סקוור. הוא מציין בכתב התביעה שדורסי ושותפו, ג'ים מק'קלבי, נכנסו תחילה לשותפות עם מורלי כדי לייצר בדיוק את מה שיהיה סקוור – אבל אחר כך נטשו את השותפות והלכו לייצר את סקוור בעצמם.  

זו הולכת להיות סאגה משפטית ארוכה. אבל אם הנסיון ההיסטורי מלמד אותנו משהו, מאחורי כמעט כל טענה של עמק הסילי-קון ל"חדשנות" מסתתרת הונאה.

רוצה לחסל את הפטנט שלי? אני רוצה את רשימת התורמים שלך

לפני מספר חודשים, דיווחנו על כך שארגון זכויות הגולשים הוותיק, ה-EFF, מצא את הדרך הנכונה להלחם בטרול פטנטים. הוא שאל את התומכים שלו אם הם רוצים שהוא ייצא למאבק משפטי נגד פטנט מסריח במיוחד, כזה שמשמש טרול כדי לסחוט כל מי שמשתמש בפודקאסט או יוצר פודקאסט; אם כן, אמר הארגון, אנחנו צריכים תרומות של 30,000 דולר לצרכי המאבק המשפטי. תוך זמן קצר, הארגון קיבל 80,000 דולר, והוא התחיל הליכים מול משרד הפטנטים האמריקאי בדרישה לבטל את הפטנט.

הטרול, שמצא את עצמו גם במאבק משפטי בבית משפט בטקסס, לא מצמץ: בשבוע שעבר הוא פנה לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותם של התורמים של ה-EFF. הארגון, כמובן, הגיש בקשה לפסול את הבקשה הזו על הסף. המטרה של הטרול ברורה: להטיל אימה על התורמים על ידי חשיפת זהותם.

לטרול יש טענה אחרת. לדבריו, הוא חושד שבין התורמים של ה-EFF יש גם אנשים מבין החברות שתובעות אותו בטקסס. הטרול טוען שהאמנות המוקדמת שהציגה ה-EFF במשרד הפטנטים - אמנת מוקדמת היא נתינת דוגמאות לכך שהפטנט אינו תקף מכיוון שהיו פיתוחים מקוריים שכללו אותו עוד לפני הרשמתו - דומה לאמנות המוקדמת שהציגו המתנגדים שלו בבית המשפט בטקסס.

וואלה. איזה צירוף מקרים. טרול שרוצה תמלוגים מכל מי שמשתמש בפודקאסט מופתע שתומכי הפודקאסטים משתמשים באותה אמנות מוקדמת.

התרגלו לחשוף סודות, בבקשה

ונוסיף גם זה על שונאינו: אפליקציה בשם Secret מנסה לשכנע אנשים לחלוק את הסודות שלהם בצורה שאמורה להיות אנונימית. המדור מוכן לשים כסף טוב שעוד כמה חודשים, נגלה שלא ממש.

הרעיון פשוט למדי: בהתבסס על אנשי הקשר שלך, האפליקציה מחברת אותך לרשת שאתה לא יודע מי החברים בה, ומולה – בלי להזדהות – אתה מתבקש לחלוק את סודותיך. אם החברים שלך מגיבים על הסודות שכתבת, הם נחשפים גם לאנשי הקשר שלהם.

התפיסה של היוצרים אומרת שאנשים מתקשים לחשוף סודות בפני הקרובים אליהם, ושהם יחושו קלות רבה יותר לעשות זאת אם הם יהיו אנונימיים. מעין סוג של וידוי שבו הכומר לא יודע מי אתה, ומצד שני לא מאפשר לך לזכות במחילה. יש בעיה מרכזית אחת: יותר ויותר אנחנו מגלים שאנחנו לא באמת אנונימיים ברשת. קל, למשל, לנחש את הזהות המינית שלך על פי הסרטים שאתה שוכר בנטפליקס. חוקים הצליחו בעבר לחשוף בוודאות קרובה את הזהות של אנשים, גם כאלה שחשבו שהם אנונימיים, אם אספו עליהם מספיק מידע, או "מטא-מידע". 

וכמובן, המידע עובר דרך שרתים של חברה, וחברה אמריקאית. היא יודעת בדיוק מה כותב מי. ויום אחד היא עשויה להתבקש לשתף פעולה עם ארגוני המודיעין של ארה"ב. יכול להיות שהיא תגיד לא. סביר הרבה יותר שהיא תגיד כן ותקווה שלא יעלו עליה. מי הטמבל שנכנס למשחק הזה?  

קצרצרים

1. אם אתם תוהים למה כתבי טכנולוגיה שונאים את יאהו, זה בגלל שהיא גורמת להם להרגיש שהם נמצאים בלולאת זמן אינסופית. הנה דוגמא: מאריסה מאייר, המנכ"לית האחרונה בסדרה שלא מצליחה לשנות את כיוון הספינה השוקעת, החליטה עכשיו שהיא רוצה להחזיר ליאהו את תחום החיפוש. להלן תקציר הנושא בשש השנים האחרונות: באלמר רוצה לקנות את יאהו, כדי להשתלט על החיפוש; בתגובה, המנכ"ל ג'רי יאנג דופק את החברה כך שלא יהיה טעם לרכוש אותה; מאוחר יותר, כשבאלמר נסוג, יאנג נבהל, ומנסה למכור למיקרוסופט את רק את החיפוש, אבל באלמר מסרב; יאהו פונה לשת"פ חיפוש עם גוגל, שקורס בלהבות; יאנג עף מהחברה; הוא מוחלף על ידי קרול בארץ, שמוכרת את החיפוש של יאהו למיקרוסופט; בכירים מתחילים לקלוט שהמשמעות היא, ובכן, שאנשים לא נכנסים ליאהו כדי לחפש, ומתחילים לחשוב שאולי זה לא היה רעיון חכם כל כך; ועכשיו מאייר מנסה להמציא את הגלגל מחדש. אולי די עם עלילות בלתי נגמרות? אפשר אולי לקבל סוף סוף החלטה אם מדובר בקומדיית טעויות או טרגדיה? תודה.

2. ראש עיריית סאן פרנסיסקו, אד לי, נמצא בתפקידו הרבה בזכות תרומות מסיביות של עמק הסילי-קון, ומסתבר שידעו שם עבור מה הם משלמים. לי מספק את הסחורה. הוא הודיע לאחרונה שהוא רוצה להפוך את העיר לכזו שמוכוונת למעמד הבינוני – אותו הוא הגדיר כמי שמרוויח 80,000 עד 150,000 דולרים בשנה. השכר החציוני בסאן פרנסיסקו הוא 73,000 דולר (בקליפורניה כולה, 61,000 דולר.) במילים אחרות, לי רוצה עיר שתהיה מחוץ להישג ידם של רוב תושביה הנוכחיים.

3. עוד יום, עוד הליך פלילי נגד גוגל: דרום קוריאה קונסת את גוגל בסכום מגוחך של 196,000 דולר, אחרי שמצאה שהאחרונה – אתם יושבים? – אספה מידע פרטי בניגוד לחוק. הקנס הוא תגובה מאוחרת לסקנדל הריגול בסטריט וויו של גוגל, שבו פרצה החברה לרשתות בלתי מאובטחות (וכן: זו פריצה. אם אני משאיר את הדלת שלי לא נעולה אני אידיוט; אם אתה נכנס בלי רשותי, אתה פורץ) ואספה מהן כמויות רנדומליות של מידע כי... אלוהים יודעת למה, לא קיבלנו הסבר ברור עד כה. יש להניח שבהתחשב בכמויות הכסף שגוגל אוגרת מדי רבעון, לארי פייג' לא מאבד שינה בלילה בגלל 196,000 דולר, שהן בגדר טעות חישוב. אם אנחנו רוצים להרתיע את החברות הבינלאומיות, אנחנו צריכים ענישה אפקטיבית יותר. כמו, נניח, קנסות בגודל אחוז מסוים – עשרה אחוזים? – מההכנסה השנתית. זה יגרום להם להתעורר.  

4. זוכרים את הסטארטאפ החשאי שמנוהל על ידי ילד בן 22, קלינקל? אז פרצו אליו. זה די מביך, כשהמוצר שלך עדיין לא בשוק. אבל מה שגרוע יותר, ההאקרים הפיצו את תמונת המשתמש של הילד, לוקאס דופלאן. הוא נראה בה בפה פעור מהנאה, כשהוא מחזיק סטיפת דולרים בשווי 30,000 ₪. או, במילים אחרות, חצי מההכנסה החציונית השנתית בקליפורניה. זו התמונה שהשרץ הקטן הראה לעובדים שלו על בסיס יומי. עכשיו היא מסתובבת ברשת, כדי שלכולם יהיה מושג במי מדובר.

5. פסיקה בשבועות האחרונים של בית משפט בארה"ב מעמידה את דוקטרינת נייטרליות הרשת – התפיסה שאומרת שלספקיות אסור לתעדף סוגים שונים של תעבורה – בספק חמור, הרבה בגלל הרשלנות של ה-FCC בכתיבת ההנחיות שלה. כעת נכנס הנשיא עצמו, ברק אובמה, לתמונה, והוא שב ומאשר את המחויבות של הממשל לנייטרליות רשת, כשהוא אומר בפשטות שאם לא היתה רשת חופשית, הוא לא היה מצליח להבחר. בדיוק, ברק, בדיוק. זה בדיוק מה שהרפובליקנים מנסים למנוע.