לשחרר את הדח"צ

בימים אלה ממש בוחרים מוטי בן־משה ואדוארדו אלשטיין את הדירקטורים החדשים לאי.די.בי, כולל הדירקטורים החיצוניים (דח"צים). זו הזדמנות מצוינת לרענן את הדיון בעצמאותם ובכשירותם של אותם דח"צים. חלק מהרענון הזה התקבל בחשיפת עדותו של פרופ' יורם מרגליות, לשעבר דח"צ ויו"ר ועדת הביקורת באי.די.בי פתוח בפרשת גנדן־ישראייר.

חלק ממאמצי התיקון לבעיה מצויים בהצעת החוק של ח"כ זהבה גלאון, וביוזמה חדשה של הקליניקה לשוק ההון במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

צילום: אוראל כהן

על תקן עציץ שמייעץ

לאהרן דברת המנוח, מהמנכ"לים המיתולוגיים שידע המשק, מיוחסת ההגדרה הבלתי מחמיאה הבאה: "אני חושב שהדירקטוריון אינו מוסד חשוב במיוחד. מצד אחד, הדירקטור הוא על תקן עציץ שמפאר את החברה. מצד שני, הוא מייעץ". השופטת ורדה אלשיך היתה כדרכה ישירה יותר כשהתייחסה לנושא: "יש דירקטורים שאני לא מבינה איך הם רבע שעה בתפקיד", אמרה, "הציפייה מהדירקטור היא לקרוא דו"חות ומאזנים ולדעת מה לשאול. אני מכירה דירקטורים שאני לא יודעת איך הם עומדים במחויבויות כאלה".

את הגישות הסרקסטיות האלה ניתן ליישם על אנשים טובים כמו פרופ' יורם מרגליות, ומעדותו בבית המשפט בתביעה הנגזרת על העסקה שבה מיזג נוחי דנקנר את ישראייר לתוך אי.די.בי ושחרר את עצמו ואת שותפו אבי פישר מערבות אישית של 43 מיליון דולר לחובות גנדן. לטענת התובע רו"ח ישראל בן יורם, המיזוג היה נגוע בניגודי עניינים, ויצא לפועל בשל רשלנות הדירקטורים שאישרו אותו.

מהעדות של מרגליות התברר מה עמד מאחורי מינויו לדח"צ באי.די.בי: קשריו האישיים עם המשנה למנכ"ל אי.די.בי פתוח אייל סולגניק. עוד התברר שהיעדר כישוריו הוא זה שגרם לו לסמוך על מעריכי השווי ועל המומחים ובעלי המקצוע של החברה, ובהם החבר סולגניק, כשהצביע בעד עסקת גנדן־ישראייר.

מרגליות לא לבד: לפניכם (בטבלה המצורפת) כמה תביעות המתנהלות בימים אלה נגד בעלי שליטה ונושאי משרה, כולל דח"צים. הטענה המרכזית בתביעות היא שהדירקטורים הפרו את חובות הזהירות והאמון שלהם ושירתו דווקא את האינטרס האישי של בעל השליטה בחלוקת דיבידנדים ובאישור עסקאות בעלי עניין במקום לדאוג לטובת החברה.

חוק החברות הקיים הוא שיצר את התלות של הדח"צים בבעל השליטה. החוק אמנם קובע שרוב מתוך בעלי מניות המיעוט יידרש לאשר מינוי לדח"צ, אך בפועל הוא מעניק זכות וטו על המינוי לבעל השליטה מכיוון שסעיף 239(ב) לחוק דורש רוב מכלל בעלי המניות באסיפה הכללית למינוי הדח"צ. התוצאה: רוב הדח"צים הם חלק מאותו "מועדון סגור".

לפי הצעת החוק של גלאון, שר האוצר ימנה ועדה ציבורית שתקים מאגר מועמדים לדח"צ, וכך חברה הזקוקה לדח"צ תבחר מועמד מתוך המאגר, וכדי להבטיח את עצמאותו, החברה לא תשלם את שכרו ישירות, אלא רשות ני"ע תעשה זאת ותקבל על כך שיפוי מהחברה.

איפה מרוחה החמאה

הקליניקה לשוק ההון במרכז האקדמי למשפט ולעסקים מציעה מסלול שונה לניתוק התלות — לתקן את חוק החברות כך שבעל השליטה לא יורשה עוד להצביע באסיפה הכללית על מינוי דח"צים לכהונתם הראשונה. רק בעלי מניות שאינם נגועים בעניין אישי, כלומר המוסדיים ומשקיעים פרטיים מהציבור, יוכלו לבחור את הדח"צים. כך, מסבירים בקליניקה, יובטח שהדח"צים ייצגו את המשקיעים מהציבור ולא יזדקקו לאישור בעל השליטה כדי להיבחר.

לדברי עו"ד עמירם גיל, ראש הקליניקה לשוק ההון במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, "השיטה למינוי דח"צים נכשלה כישלון חרוץ. בעלי השליטה ממשיכים להכתיב את זהות הדח"צים, ואלה מבינים באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה ומיישרים קו. הגיע הזמן להעביר את בחירת הדח"צים לידי המוסדיים ובעלי המניות מהציבור".

ההבדל העיקרי בין הצעת גלאון להצעה זו היא החיסכון בהקמת מנגנון בירוקרטי חדש שתמיד עלול להפוך לכלי בידי פוליטיקאים. שר האוצר אימץ רעיון דומה כשהקים מאגר דירקטורים לחברות הממשלתיות. אלא שאת המאגר של לפיד מנהל הדרג המקצועי ברשות החברות הממשלתיות, בעוד שלפי גלאון את הוועדה להקמת מאגר הדח"צים אמור למנות שר האוצר, מה שעלול להגביר את הפוטנציאל למינוי חברים ומקורבים.

פתרון זהה להצעה של הקליניקה אומץ לאחרונה בהצעת חוק הריכוזיות לגבי חברות פירמידה, מהשכבה השלישית ואילך, וזאת עד שייכנס לתוקף קיפול הפירמידות לשתי שכבות בלבד. הרעיון הוא לנטרל את כוחו של בעל השליטה בשכבה השלישית — החברות הנכדות — שבהן הוא יש לו שליטה מלאה אף שאחזקותיו בהן קטנות, ולכן גדל התמריץ שלו להרפתקנות מסוכנת. במילים פשוטות, הוא מהמר באמצעות הסיכונים שלנו, הציבור. ובמילים עוד יותר פשוטות: כשיש רווחים, הוא המרוויח העיקרי. כשיש הפסדים, הציבור המפסיד העיקרי.

אגב, כדי להבטיח שהמוסדיים לא ינצלו את כוחם לסחוט את בעל השליטה או כדי למנות מקורבים, נקבעו בחוק הריכוזיות הגבלות לגבי דח"צים בעלי זיקה כלשהי לבעל המניות שהציע את מועמדותם. את הפתרון הזה ממליצה הקליניקה לאמץ בכלל החברות הציבוריות, לא רק לנכדות.