מה ה-X פקטור של הספורטאים?
בשביל להגיע לרמה הגבוהה ביותר בענף ספורט צריך מכלול של תכונות, אבל מהי התכונה הפיזיולוגית היחידה שאי אפשר בלעדיה, והאם אפשר לשפר אותה באימונים?
ספורט מקצועני דורש מהספורטאי מגוון רב של יכולות בתחומים שונים. החל מנתונים פיזיים כגון גובה במגוון ענפי ספורט, אורך זרועות, אורך רגליים, דרך יכולות פיזיולוגיות כגון כושר גופני אירובי, מהירות, כוח, גמישות ועד יכולות מוטוריות עצביות כגון קואורדינציה, ראייה טובה ויכולת עיבוד מידע. ויש גם יכולות פסיכולוגיות: יכולת עמידה בלחצים, יכולת התמודדות עם משברים ועם חוסר הצלחה ועוד.
לשם השגת היכולות הללו הספורטאי מקדיש שעות רבות של אימונים מגוונים, החל מגיל צעיר ועד גיל בוגר. האימונים כוללים תרגילים לשיפור מיומנויות הקשורות בספורט שבו הוא הקשורות לענף שבו הוא פעיל (תרגול בעיטה לשער, זריקה לסל וכו') ותרגילים לשיפור יכולות פיזיות (אימוני כוח, כושר אירובי וכו').
שחקן בעל יכולות פיזיות, פיזיולוגיות וקוגניטיביות מספקות יכול להיות מקצוען אבל לא בהכרח. המקצוען ברמה הגבוהה ביותר - כזה שייבחר בדראפט (בארה"ב), ידורג במקומות הגבוהים (בענפי ספורט אישיים) וירוויח סכומי כסף נכבדים (בכל ענפי הספורט המקצועניים, אבל בעיקר בכדורגל) - הוא שונה מבחינה פיזיולוגית מהספורטאי בדרג השני, זה שלא יצליח לפתח קריירה מצליחה לאורך זמן ואולי אף יישאר חובבן כל חייו. אז מהו ה־X פקטור שמפריד בין הספורטאים הטובים לספורטאי־העל?
IQ ומוטת כנפיים
לכל ענף יש "ה־X פקטור שלו". למשל, בכדורסל. שחקני ה־NBA הם לא גבוהים יותר משחקני הכדורסל האירופי או שחקני הכדורסל החובבני בארה"ב. עם זאת, הם בעלי מוטת כנפיים הרבה יותר גדולה מהממוצע. אם רוב בני האדם, גבוהים או נמוכים, הם בעלי מוטת כנפיים שאינה גדולה או קטנה ביחס לגובה שלהם, אז שחקני ה־NBA הם בעלי מוטת כנפיים ביחס של 1.06 לגובה שלהם. כלומר, מוטת הכנפיים שלהם גדולה מגובהם. כדי לשים את זה בקונטקסט - הסובלים מתסמונת מרפן (שמאופיינת בפגמים בשלד כגון גפיים ארוכים מהרגיל) הם בעלי יחס של 1.05 לגובה שלהם. שחקן NBA הוא בגובה ממוצע של 2 מטר ומוטת כנפיים שלו 2.13 מטר.
בבייסבול, למשל, ה־X פקטור נמצא בראייה טובה יותר - מלבד שני שחקנים בליגת ה־MLB, לכל השחקנים יש ראייה 6/6. בכדורגל ה־X פקטור נמצא ביכולות קוגניטיביות. מחקרים בסקנדינביה, למשל, הראו ששחקנים בכירים יותר הם בעלי IQ גבוה יותר משחקנים בינוניים. אגב, בקרב כל הספורטאים הגברים האולימפיים נמצא גן ACTN3, שמכונה "גן הספרינט". ואולם, בטוח יש עוד X פקטור ספורטיבי שמבדיל בין ספורטאים לחובבנים - מהו?
על שאלה מסקרנת זו ניסה לענות צוות חוקרים מאוניברסיטת דיוק שבארה"ב. המחקר בראשותו של פרופ' דניאל לורנץ (Daniel Lorenz ) פורסם לאחרונה במגזין "Sport Health". המחקר סוקר את המאמרים המדעיים אשר השוו את יכולתם של הספורטאים המקצוענים ברמה הגבוהה ביותר לזו של ספורטאים חובבנים או ספורטאים המתחרים ברמה נמוכה יותר.
מתוצאות המחקרים שבענפי הספורט הקבוצתיים כגון פוטבול, רוגבי כדורסל וגם בענפי הספורט האישי התחרותי עולה כי המרכיב המרכזי אשר קובע את הצלחת הספורטאי הוא "הכוח המתפרץ" (explosiveness) שלו. זאת אומרת "יציאה מהמקום" או "מקסימום כוח בזמן קצר". הספורטאים המקצוענים היו לרוב חזקים יותר מהחובבנים אבל ההבדל העיקרי בינם לבין החובבנים היה היכולת שלהם לפתח מהירות גבוהה בזמן קצר או יכולות הניתור שלהם (כאמור, בקרב "זכרי אלפא" נמצא "גן הספרינט", שמשפיע גם על הכוח המתפרץ).
"יכולת נפץ"
בכל מקרה, במחקר של לורנץ השוו בין נתונים פיזיים של שחקני פוטבול מקצוענים לאלו של חובבנים באמצעות כמה מבחני יכולת שכללו יכולות טכניות, כוח, כושר גופני וגם כוח מתפרץ. ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות היה המהירות בה המקצוענים רצים את 20 המטר הראשונים. במחקר אחר נראה הבדל ניכר בין המהירות שספורטאים מקצוענים עלו במדרגות בריצה לבין זו של ספורטאים חובבנים. תרגילי מדרגות עובדים בעיקר על הכוח המתפרץ.
כאמור, "יכולת הנפץ" - העוצמה המתפרצת - היתה ההבדל העיקר בין הספורטאים המקצוענים לאלו החובבנים. בשאר הנתונים הפיזיים והפיזיולוגיים לא נמצא הבדל גדול מדי בין החובבנים למקצוענים. במחקרים שלורנץ הזכיר השוו גם את יכולתם של שחקני רוגבי. במחקר הרוגבי נמצא שבקרב שחקנים מקצוענים היכולת לפתח מהירות גבוהה בזמן קצר היתה טובה בעשרות אחוזים מאשר אצל חובבנים, וזאת אף על פי שמבחינת מסת שריר, משקל, גובה וכוח - לא הפריד הרבה בין המקצוענים והחובבנים.
החשיבות של הכוח המתפרץ היא לא רק במקצועות שכרוכים במגע עם היריב - מקצועות שדורשים כוח פיזי רב. גם בקרב מחליקי סקי, שחקני כדורעף ושחקני כדורסל נמצא שיציאה מהירה מהמקום או ניתור אנכי הם המדד הטוב ביותר להבדיל בין ספורטאים מהדרג המקצועני לאלו מהדרג החובבני/חצי מקצועני.
גם בקרב שחקני כדורגל, אף על פי שמהם נדרש מגוון נרחב של יכולות קוגניטיביות, נמצא כי ספרינט למרחק קצר וזינוק הם פרמטרים שמנבאים היטב את ההצלחה של השחקנים בעתיד.
עניין גנטי ועוד
אף שלגנטיקה ישנה השפעה משמעותית על כוח המתפרץ (תלוי בסוגי סיבי שריר - סיב שריר לבן אחראי על כוח מתפרץ), אימון מדויק לשיפור הכוח המתפרץ גורם לשיפור משמעותי ביכולות הספורטאים.אימונים לכוח מתפרץ שונים לחלוטין מאימונים שמאמנים רבים מעבירים כיום. מאמנים רבים דוגלים באימונים המבוססים על ריצה למרחקים, פעולות שצריך לעשות במשך זמן רב, וכך, לדעתם של אותם מאמנים, "השחקן מתעייף וכושרו הגופני משתפר". זה לא עובד ככה. האימון לשיפור כוח מתפרץ צריך להיות מבוסס על עבודה אינטנסיבית בפרקי זמן קצרים. אפשר להגיע ליכולת המתפרצת המרבית של שחקן עם אימונים שמתבססים על ספרינטים וניתורים וזמן התאוששות יחסית ארוך. האימונים האלה עם אימונים שמשלבים כוח - עשויים להוביל לשיפור דרמטי בכוח המתפרץ.
חשוב לזכור שבמשחק כדורגל, למשל, כ־90% מכלל הספרינטים הם למרחק של בין 5 ל־10 מטר. הם מבוצעים בממוצע כל 90 שניות. כך שהאימון צריך לתרגל בהתאם לדרישות המשחק: כלומר במקום ריצות "קצרות" ל-30 מטר ומנוחות קצרות, יש לבצע ריצות חזקות ל-10–15 מטר עם מנוחות ארוכות יחסית. גם במשחק הכדורסל השחקנים נדרשים לבצע פעילויות רבות הדורשות כוח מתפרץ - קפיצה לריבאונד, צעדי הגנה מהירים אך בהפסקות רבות. אימון לשיפור הכוח המתפרץ משפר את הסיבים הלבנים, משפיע גם על מערכת העצבים שלומדת לגייס יותר עוצמות לפעולות קצרות וגם מחזק את הגידים. אפשר להגיע לשיפור כוח מתפרץ במספר מגוון של תרגילים ובזמן קצר יחסית של ארבעה שבועות. האם זה מה שיעזור לשחקנים חצי מקצוענים להיות מקצוענים? זה לא יזיק.
5 תגובות לכתיבת תגובה