איך היתה מתנהלת הקפאת ההליכים של הדסה בפני שופט תל אביבי?

יש שופטים בירושלים, כידוע, ויש גם שופטים בתל אביב. מניסיון רב־שנים בדיווח מאולמות המשפט אפשר לקבוע שהמזג השיפוטי שונה בין שתי הערים, והדבר ניכר אפילו במידת ההתערבות של שופט ממישור החוף במהלך הדיון שמתנהל בפניו לעומת עמיתו אשר בבירה. 

הנה למשל, משפטו של אהוד אולמרט התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני שלושה שופטים - מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל. משפט הולילנד, שגם בו מככב אולמרט, מתנהל בתל אביב בפני השופט דוד רוזן לבדו. נוכחתי בשני המשפטים והתרשמתי ששלושת השופטים הירושלמים גם יחד דיברו והתערבו בדיונים הרבה פחות מהשופט התל־אביבי. לפי הדיון שהתנהל שלשום בבקשת בית החולים הדסה להקפאת הליכים, ניתן להמר שכך יהיה גם עם השופט דוד מינץ.

תיק מכונן שבונה דימוי של שופט

אם נשווה את מינץ לשופט איתן אורנשטיין, למשל, שניהל את משבר אי.די.בי, אפשר לומר שאורנשטיין בורך ב"סטאר קוואליטי", אם נשאל לרגע דימוי מעולם תוכן שונה לחלוטין. השופט מינץ לעומתו משדר דימוי אפרורי וצנוע. בדיון שלשום הוא מיעט להתערב והרבה להקשיב.

הדסה ואי.די.בי הם תיקים מכוננים שבונים דימוי של שופט. אחרי אי.די.בי אין אדם במדינה שאינו מכיר את השם איתן אורנשטיין, והוא, כך נראה, די נהנה מהמעמד החדש. עדיין מוקדם לדעת לאן יגלגל תיק הדסה את מעמדו הציבורי של השופט מינץ; ובכל זאת, אני מהמר שמינץ לא יהיה אורנשטיין.

ההכללה שבבסיס ההבחנה בין השופט התל־אביבי לשופט הירושלמי, כמו כל הכללה, כפופה לחריגים ולטעויות. ובכל זאת ניתן לאפיין את הירושלמי כמרוחק ומסוגר לעומת התל־אביבי הפתוח והתקשורתי. ייתכן שמשהו מהאופי של העיר דבק גם בשופטיה. הקדושה של מעלה לעומת החילוניות התוססת של מטה.

גם התקשורת בונה את סלבריטאיה אחרת בתל אביב. השופטים ורדה אלשיך, מיכל אגמון־גונן, גלעד נויטל, דוד רוזן ואיתן אורנשטיין מוכרים לכל כתב ועורך, גם אם אינו מתחום המשפט. ספק, לעומת זאת, אם מי מהם זוכר את שמות שלושת השופטים שישבו בתיק אולמרט, או את שם שופטת בית משפט השלום בירושלים שזיכתה את אביגדור ליברמן.

שלשום התקיימה עוד "תחרות" באולמו של השופט מינץ: מהו הפורום המתאים לטיפול במשבר הדסה - בית המשפט המחוזי או בית הדין לעבודה.

מדובר בסכסוך עבודה, טענה לין

לפני כחודש עלתה שאלה דומה של "תחרות". אז זה היה בין דיני עבודה לדיני הגבלים. השאלה עלתה בהקשר למניע של עובדי חברת החשמל בבואם לנתק את הזרם למתחרה - האם מדובר בצעד לגיטימי במסגרת סכסוך עבודה, או בפגיעה מכוונת בתחרות שמשלבת בין האינטרסים של העובדים לאלה של ההנהלה.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר, ראש רשות ההגבלים העסקיים פרופ' דיויד גילה, ואפילו בכירים במשרד המשפטים סברו אז שהגיע הזמן להגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה, ולהעביר לבית הדין להגבלים עסקיים את הדיון במקרים מובהקים של פגיעה בתחרות ש"מסתתרת", לפי דעתם, תחת הכסות של סכסוך עבודה.

שלשום, באולמו של מינץ, עלתה לסדר היום תחרות בין דיני עבודה לדיני חדלות פירעון. עו"ד ארנה לין, שייצגה את רופאי הדסה, תקפה בחריפות אופיינית את הרעיון לנהל את המשבר במחוזי במסגרת הקפאת הליכים. "הליכה מאחורי גבם של העובדים", "מחטף", "ניצול לרעה של הליכי משפט" - אלה היו רק חלק מהמחמאות שחלקה לין לבקשה שהגישה הנהלת הדסה להקפאת הליכים. לטעמה של לין, המשבר צריך להיפתר בבית הדין לעבודה מכיוון שבמרכזו קונפליקט בין העובדים למעביד, ושעיקר החוב של הדסה, 60% ממנו, הוא לעובדים.

כצפוי, השופט מינץ דחה עמדה זו. הסיפור של יחסי העבודה הוא מרכזי אבל רחוק מלהיות חזות הכל. הסיפור המרכזי בהדסה הוא התספורת המתחייבת לכל השחקנים, ובכלל זה לעובדים. וכשמדובר בתספורת, הפורום המתאים הוא הליך חדלות פירעון. בעיקר בגלל השוט במקרה של כישלון.

בהליך חדלות פירעון, כשאין תספורת החברה הולכת לפירוק. בבית הדין לעבודה הולכים, במקרה של כישלון ההידברות, לעיצומים ולשביתות. אלא שלהדסה אין יותר פריבילגיה כזאת. אם יש צער ועצב אמיתיים על המצב הזה, צריך לשמור אותם לעובדים הפשוטים ולא לרופאים, שפערי השכר ביניהם נפתחו לממדים שלא מוכרים אפילו בטריטוריות המובהקות ביותר של הקפיטליזם החזירי.

הממזרים שינו את הכללים

השוואה אפשרית נוספת היא בין הבעלים שאחראים לקריסת המפעלים המפוארים שבנו - נשות הדסה ונוחי דנקנר. כאן השונה עולה על הדומה. הנשים תרמו כסף, הרבה כסף, ולא לקחו לעצמן דיבידנדים ומשכורות מנופחות. הנשים סמכו על המומחים הגדולים ביותר שמונו לשבת בדירקטוריון ולא על עצמן, והיסמנים שריכזו סביבם.

ועוד הבדל חשוב - הדסה הוא מפעל חברתי ולא תשלובת של חברות מדף שמונחות כגבנון על גבם של מפעלים יצרניים. אבל יש משהו אחד משותף שקשה להתעלם מתרומתו להאצת המשברים: ההסתמכות על כספם של אחרים. גם מקבלי ההחלטות בהדסה וגם בעלי השליטה באי.די.בי היו בטוחים שבכל מקרה שלא יהיה, יימצא הכיס שיכסה. כלומר הממשלה, הציבור. שני הארגונים האלה הגיעו לאן שהגיעו בגלל הביטחון הזה, עד שהתברר ש"הממזרים שינו את הכללים".