כריסטיאן ינקובסקי: האיש שהפך את הריאליטי לאמנות

"התרבות הפופולרית דומה מאוד ברחבי העולם, ואני בטוח שגם בישראל. בכל מקום משודרות גרסאות מקומיות ל'אח הגדול' או ל'דוגמניות', ולכן במקומות שונים בעולם חושבים בצורה די דומה", אומר כריסטיאן ינקובסקי, שתערוכת היחיד שלו נפתחת הערב במרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב.

ינקובסקי (45) הוא בין האמנים הגרמנים המצליחים בימינו. תערוכותיו הוצגו בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם, בביאנלה בוונציה ב־1999 ובביאנלה לאמנות עכשווית של מוזיאון הוויטני בניו יורק ב־2002. זוהי תערוכתו השנייה בישראל, שתציג עד 12 באפריל.

ריאליטי הישו החדש

ינקובסקי מפורסם בעבודות הווידיאו שלו, שמרביתן מבוססות על פורמטים מוכרים מתרבות ההמונים כמו תוכניות ריאליטי, מגזיני חדשות או תוכניות ספורט. בין עבודותיו המוכרות "Casting Jesus" - עבודה המתארת תוכנית ריאליטי למציאת "הישו החדש", שהמשתתפים בה מתמודדים עם משימות כמו נשיאת צלב ואכילה מלחם הקודש. בתערוכה בתל אביב תוצג העבודה "Tableau Vivant TV", שבה הוא מתחקה אחר מהדורת חדשות: כתבים שונים מדווחים מהשטח על תהליך יצירת העבודה של ינקובסקי עצמו. "אני מרגיש שתרבות ההמונים מייצרת סביבה טבעית לעבודה שלי", הוא מסביר, "מכיוון שיש בה משהו מאוד לא מתוסרט. היא יכולה להכיל מבנים מסוימים אבל לא הכל נמצא בשליטה. בתרבות הפופולרית יש מכניזם שאינו סובייקטיבי כמו בציור למשל. ועם המכניזם הזה אני נהנה לשחק".

כריסטיאן ינקובסקי. "אני מרגיש שתרבות ההמונים מייצרת סביבה טבעית לעבודה שלי" | צילום: עמית שעל

אתה מרבה לשלב את עצמך כשחקן בעבודות שלך. זה משהו שמגדיל את המקום שלך כאמן ביצירה?

"אני לא מחפש להגדיל את המקום שלי. בעיניי זה רק טבעי שאני בתוך העבודות. זה מאפשר לצופה לגעת ולהעניק פרשנות - גם לי כאמן וגם לי כחלק מהיצירה. הטכניקה הזו מקובלת גם בקולנוע, כמו בסרטיהם של וודי אלן והיצ'קוק. מדובר, בעצם, בהנכחה של האמן".

העיסוק שלך בתרבות הפופולרית הוא דרך לבקר אותה?

"זה לא בית ספר ואני לא מנסה ללמד דבר. המטרה שלי היא שהצופים ייצאו עם משהו משלהם. אני מנסה לתקשר עם הצופה. ברגע שהוא מוצא נקודה מעניינת שיוצרת עבורו חיבור, נוצר פוטנציאל לשנות את דעתו על הנושא. זה מה שאמנות יכולה לעשות וצריכה לעשות עם כל אחד באופן אישי".

במקומות שונים בעולם יש לבטח תגובות וחיבורים שונים של הצופים.

"אחת מעבודותיי, למשל, עוסקת בקריוקי. לכן יש רבדים בעבודה שיפנים וקוריאנים יבינו טוב יותר. אבל זה לא באמת משנה, כי יש הרבה דרכים להבין עבודה, ועבודות אמנות טובות צריכות שיהיה להן יותר ממסר אחד".

העבודה "היסטוריה במשקל כבד" שמוצגת בתל אביב מחוברת גם היא מאוד למקום שצולמה בו.

"נכון. מדובר בעבודה שמבוססת על פורמט של תוכנית ספורט קונבנציונלית. קבוצה של מרימי משקולות מפולין מצולמת כשהם מרימים פסלים שונים בוורשה, כך שהמטען ההיסטורי הכבד של האנדרטאות מעומת עם משקלם. המונומנטים הללו הם בעצם הדרך שבה הציבור מתמודד עם הטראומה של הריסת ורשה בידי הנאצים. תהליך ההפקה של העבודה, שהיא בין האחרונות שצילמתי ב־2013, היה בעייתי. בשלב מסוים הזכרתי את העובדה שהעבודה אמורה להיות מוצגת בישראל, ואני חושב שזה אחד הדברים שסייעו להקל את הבירוקרטיה שהיתה כרוכה בקבלת האישורים הדרושים".

"מזה אני חי"

האם עבודות וידיאו מהסוג שעושה ינקובסקי הן סחירות? "כמובן", הוא עונה, "מזה אני חי. אין היום חוקים, והתפישה של האספנים שונה ומגוונת. גם מוזיאונים רוכשים עבודות מכל סוגי המדיה".

במהלך היצירה אתה חושב על ערכה הכספי של העבודה?

"אני בדרך כלל מגיע לעסוק בזה רק אחרי שהעבודה גמורה. הדבר העיקרי מבחינתי הוא לא למכור עבודות אלא להציג אותן בתערוכות, בחלל חברתי שבו אנשים נפגשים ודנים באמנות".