השופטת אגמון־גונן: "החלש לא תמיד צודק"

"היה אצלי תיק של אב שכול, אדם בן 85 המתקיים על קצבת נכות ופנסיה של משרד הביטחון, שקיבל עיקול על 8 מיליון שקל חוב ארנונה", סיפרה השופטת ד"ר מיכל אגמון־גונן ביום עיון בלשכת עורכי הדין על "המשפט ככלי לשינוי חברתי" ביום חמישי האחרון.

"בהמשך קטן החוב ל־4.2 מיליון שקל, ל־2.1 מיליון שקל ובסוף התברר שהחוב הוא רק 8,000 שקל". השופטת אגמון־גונן לא חסכה את דעתה מעיריית תל אביב: "אין ספק שההתנהגות כאן מזעזעת, יש כאן ניסיון גבייה בשיטת 'מצליח', ועלתה השאלה כמה הוצאות לפסוק לעירייה. יש כאן דילמה. הם הרי התנהגו זוועה, אבל את ההוצאות הרי משלם הציבור מכספי הארנונה".

במהלך יום העיון הפתיעה אגמון־גונן בעצה שחלקה לנוכחים. לדבריה, "אם בתיק שאתם מנהלים יש היבט רוחב בעל חשיבות חברתית עקרונית, תעלו אותו, תדגישו אותו". אלא שאחד הנוכחים חלק עליה. "להפך. אני נזהר מלעשות זאת. רוב השופטים לא כמוך, הם נבהלים מהשלכות רוחב. אין להם עניין בתמונה הגדולה אלא רק בתיק הקטן שלפניהם".

ובאמת, לשופטת אגמון־גונן יש עניין בתמונה הגדולה. היא ידועה בקרב אנשי המשפט כמי שיש לה תחושת צדק מפותחת שגורמת לה לכופף מדי פעם את לשון החוק כדי למנוע עוול שהלשון הזו יכולה לגרום.

השופטת מיכל אגמון־גונן. חביבת עורכי הדין והעיתונאים

פסיקת "הבה נתחכמה"

כך גם היה במקרה נוסף שעליו הדגימה את דבריה. ערבי מיפו סגר חדר ליחידת דיור קטנה על גג בית הוריו. "הוא לא הגיש בקשה להיתר בנייה", סיפרה אגמון, "אבל גם אם היה רוצה להגיש לא היה למי, מפני שלא היתה תב"ע. במרבית היישובים הערביים אין תב"ע. עיריית תל אביב, שמאוד יעילה וזריזה במקרים כאלה, הגישה צו הריסה שאושר בבית המשפט לעניינים מקומיים. המקרה הגיע אליי לערעור".

השופטת אגנון־גונן הבינה ששני הצדדים צודקים כאן. העירייה צודקת כי האזרח בנה בניגוד לחוק. וגם האזרח צודק. לא היתה תוכנית ולא ניתן היה לבקש היתר. "שאלתי את ב"כ העירייה, איך אתם יכולים להרוס בית כשאינכם נותנים היתרי בנייה, והיא השיבה: שלטון החוק".

אגמון־גונן פסקה לבסוף בסגנון "הבה נתחכמה" כלפי הרשות. "דחיתי את צו ההריסה לשנה אחרי שניתן יהיה להוציא היתר בנייה". השופטת הסבירה ביום העיון כי כוונתה היתה, קודם תפרסמו תוכנית מתאר ורק אחר כך תהרסו בתים שנבנו ללא היתר. אלא שבית המשפט העליון הפך את פסק הדין הזה, אבל גם נזף בעירייה.

המקרה מלמד שבית המשפט לא תמיד פותר בעיות, אבל ביכולתו להאיר אותן ואולי לזרז את פתרונן. "המהומה" הקטנה שחולל פסק הדין של אגמון־גונן בהחלט סייעה במקרים כאלה שיוסדרו בהצעת חוק שמצויה על שולחן הכנסת.

אגב, ידוע כי העליון נוטה להפוך את פסקי הדין של אגמון־גונן בגלל ההיבט האנרכיסטי שבהם, שמושך לפתרונות צודקים בעיניה, גם אם החוק לא תמיד תומך בהם.

לאחרונה פסל העליון בהחלטה קצרה את החלטתה להסדר הנושים בבורגראנץ', וזאת בנימוק שהיא פוגעת בנושים הרגילים. "בית המשפט והכנ"ר צריכים לדאוג לנושים הקטנים, ולהיות מודעים לכך שלבעלי תפקיד עלול להיות קושי להתמודד מול הנושים הגדולים והחזקים", אמרה אגמון־גונן בכנס מקצועי באילת.

ההיבט הזה אינו חדש בהתנהלותה, והוא הולך אחורה לימים שהיתה שופטת שלום צעירה בירושלים והתעמתה בפסיקות מתריסות עם מרבית הממסדים: הנהלת בתי המשפט, המשטרה והפרקליטות. "הגענו למצב אבסורדי", צוטט אז איש משטרה, "שאנחנו מבררים מתי היא תורנית כדי לא לבצע מעצרים חשובים כשהיא שופטת. יש לה יד קלה בשחרור חשודים".

עו"ד ברוך כצמן. תקדים "השנים האבודות" | צילום: עמית שעל

פסיקות מרדניות

הממד המרדני לא נטש את השופטת אגמון־גונן גם כשעברה לתל אביב והתקדמה לבית המשפט המחוזי. לא בטוח שממד זה יועיל לקידומה לבית המשפט העליון, אבל היא בהחלט נחשבת לחביבת עורכי הדין והתקשורת. הם מוצאים אצלה בעיקר אוזן קשבת.

אגמון־גונן דיברה עוד ביום העיון על התביעות הייצוגיות ככלי מרכזי של בתי המשפט לשינוי חברתי אמיתי. היא סקרה את ההיסטוריה וההישגים. "התחילו בתביעות 'הבמבה', על אי־התאמה במשקל ובכמויות. אין יותר תביעות כאלה, כי אחרי שהחברות שילמו הרבה כסף הן התחילו לשקול כמו שצריך. פתאום מה שכתוב על האריזה תואם את מה שמצוי בה. הגל השני היה תביעות הסלולר, על חיובים עבור שירותים שלא התבקשו. גם אלה כמעט נגמרו. הגל הנוכחי הוא תביעות נגד בנקים וחברות ביטוח, ונושא אופנתי נוסף הוא תביעות ייצוגיות נגד רשויות מקומיות".

לדבריה, עורכי הדין הם המנוע שמאחורי התביעות הייצוגיות. לא תמיד קל למצוא את התובע הייצוגי המתאים, ובתי המשפט הלכו בעניין זה לקראתם בהגמשת מבחני זכות העמידה. "למשל, בתביעה על ביוב שזרם שלושה שבועות לים כשרשויות שונות מטילות את האחריות זו על זו ולא עושות דבר, אז למה שאנחנו נקפיד על תובע מתאים, כזה שיוכיח שסבל מהריח? גם אם לא יימצא כזה נדון בתביעה".

את המפגש עם אגמון־גונן הנחה עו"ד ברוך כצמן, סגן ראש הלשכה ושותף בהרצוג, פוקס, נאמן — מהמשרדים שבדרך כלל מתייצבים מול התובעים החברתיים שמבקשים לאתגר את הקונצרנים הגדולים ואולי, על הדרך, גם להתעשר על חשבונם.

ובכל זאת, כצמן ויעקב נאמן חתומים על אחד מפסקי הדין החברתיים הידועים ביותר — הלכת השנים האבודות המהפכנית, שקבעה כי יש לפצות נפגע בתאונה עבור אובדן יכולת ההשתכרות שלו בשנים שבהן היה צפוי להשתכר מעמלו, אלמלא קוצרו חייו.

לבסוף סיכמה אגמון־גונן כי "החלש לא תמיד צודק, אבל צריך לשמוע אותו. אחרי תיק הארנונה נגד עיריית תל אביב היו עשרות תביעות של אזרחים שפשוט לא שילמו. אסור לבלבל. התיקים האלה מעוררים בעיה חברתית שראוי לדון בה, אבל לא תמיד החלש צודק".