צילום: רות אדלשטיין
האשה הטובה
שלוש זמרות צעירות, אסתר רדא, רז שמואלי ואביגיל קובארי, משיקות אלבום בכורה. דווקא האנונימית מביניהן מסתמנת כאחד הדברים הטובים שקרו לרוק הישראלי
אסתר רדא: פאנק נונשלנטי
אלבום הבכורה של אסתר רדא, "Ester Rada", נפלא. רדא אספה לה נבחרת מצמרת הפאנק הישראלי האלטרנטיבי, וזה נשמע מצוין. בין הנגנים אפשר למצוא את מתופף הג'אז המופרע דן מאיו, קותימן שהשתלט על כל הכלים בארבעה קטעים, ועוד רשימה ארוכה, וזה באמת נשמע גדול ומרשים.
קראו עוד בכלכליסט
רדא והלהקה שלה הצליחו במקום שבו הרכבי פאנק מצוינים לא פחות, כמו התפוחים או עוזי נבון ומכרים, נכשלו: להכניס שירים פופיים ופאנקיים עמוסי כלים לרדיו. במדינה שבה תחנות הרדיו מקבלות פאנק מקומי רק בדמות הדג נחש או פורטרט, זה הישג שאין לזלזל בו.
יש בהגשה של רדא משהו נונשלנטי, ויש רגעים באלבום שבהם נדמה שהשירה שלה משנית, מעין שירת ליווי, וכלי הנשיפה לוקחים את רוב תשומת הלב. זה קורה ב"Nanu ney" האתיופי שעמוס בצלילים, או ב־"Life Happens" שהיה השיר המושמע ביותר ב־88FM בשנה העברית הקודמת.
השיר האהוב עליי באלבום הוא "Sorries", שמתחיל בדיאלוג תופים וכלי נשיפה, עובר למקצב רגאיי ומציג פזמון מתוק וסוחף. הסיום מינימליסטי ויפה - "Could it be" השקט, שמציג בצורה הכי ברורה את היכולות הקוליות הצלולות של רדא.
רז שמואלי: ידידותי מאוד לרדיו
אני בעד רז שמואלי. כשהיא עלתה על הבמה של "דה וויס" בעונה הראשונה ושרה את "קשה בלעדיך" של שרון ליפשיץ היתה לי צמרמורת. הביצוע שלה הציג בדקה וחצי מנעד רחב: זה הצליח להרגיש אינטימי ועוצמתי גם יחד, והקול שלה נשאר ישיר ופתוח מההתחלה ועד הסוף. זה לא כך באלבום הבכורה שלה, "יריות באוויר".
כל 11 השירים באלבום מתחילים בלחישה או בשירה רגועה סדוקה, והקול היפה של שמואלי נפתח לרוב רק לקראת הפזמון. שלא יהיה ספק: זה עובד יפה, וכאלבום בכורה מהווה יריית פתיחה ראויה לקריירה. "מחר" נשמע כמו שיר שאביב גפן היה שמח לכתוב, "פנסים" מידבק ו"לוותר", השיר היחיד ששמואלי לא הלחינה, הוא המנון פופ־רוק מוצלח, מהסוג שמקבל מקום טוב במצעדים שנתיים.
בסך הכל "יריות באוויר" הוא אלבום חמוד וידידותי מאוד לרדיו, עם הפקה מדודה ובטוחה של אמיר צורף. טענה ידועה היא שתוכניות כדוגמת "דה וויס" יוצרות כוכבי אינסטנט. במקרה של שמואלי, התחושה היא לא של אלבום בכורה, אלא של אלבום שלישי או רביעי, של זמרת שכבר יודעת בדיוק מה היא רוצה לעשות. רק שלא ברור אם עבור זמרת בת 23 זה דבר טוב או לא.
אביגיל קובארי: רוק מלודי מרגש
השם האלמוני ביותר מבין השלושה הוא אביגיל קובארי, ואם יש צדק בעולם, אז האנונימיות תהיה מאחוריה בקרוב. קובארי וההרכב הנושא את שם משפחתה יוצרים רוק מלודי בעברית שנע בין נעים לשורט. כן, היא בחורה, וקל להשוות אותה לענבל פרלמוטר.
כן, היא דתייה לשעבר, ובטח אפשר למצוא משהו בטקסטים שיעיד על זה. אבל האלבום שלה, "דת בית אלוהים אהבה", מספיק טוב כדי לעמוד בפני עצמו. רוק מלודי בעברית, מרגש ואותנטי. אחד הדברים הכי טובים ששמעתי ברוק הישראלי בשנים האחרונות.
לעומת רדא המנוסה ושמואלי למודת הזרקורים, קובארי נשמעת ממש אבודה. היא גם זמרת הרבה פחות טובה מהן, אבל בשונה מהן מצליחה להעניק לשירים תחושה של משהו בוער. אף שהיא כבר בת 26, המוזיקה של קובארי (בהפקה מוצלחת ביותר של זיו זק) מתעסקת גם בחומרים מעולמם של תיכוניסטים, ואפילו עושה חשק לחזור להיות כאלה. ב"פולין", לדוגמה, היא שרה על רמאויות בריצת 2,000 מטר. "הוריקנים" הוא פשוט שיר יפהפה.
זה לא אלבום מושלם, אבל עם לחנים טובים, טקסטים ישירים והגשה סוחפת הוא בהחלט מעורר ציפייה.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה