המדינה מרגיעה: יהיה מותר להחרים קוטג'

הרכב מורחב של תשעה שופטים דן אתמול בבית המשפט העליון בעתירות לביטול חוק החרם, ובשמו המלא "החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם" שהתקבל בכנסת ביולי 2011. חוק זה מאפשר, בין היתר, לתבוע פיצויים ממי שקורא להימנע מרכישת מוצרים מתוצרת ההתנחלויות.

כותרת החוק מלמדת שמטרתו למנוע פגיעה במדינה, אולם הגדרת "המדינה" בחוק מסגירה את הכוונה להגן על ההתנחלויות: "מדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה". המחוקק לא הסתפק ב"מדינת ישראל" אלא ציין במפורש "אזור הנמצא בשליטתה". השופטים ניסו לברר אם הסנקציה על מחרימי ההתנחלויות היא דיכוי בלתי מידתי של חופש הביטוי או אפליה גזענית של מי שמוציא את פרנסתו בהתנחלויות.

השופט רובינשטיין. לא רק היבט פוליטי | צילום: נמרוד גליקמן

מהי "תכלית ראויה"?

באת כוח המדינה, עו"ד יוכי גנסין, ביקשה להבדיל בין הקריאה הלגיטימית להחרמת הקוטג' לבין החרמת מוצרי ההתנחלויות. "אם קוראים לא לקנות קוטג' כי תנובה מרוויחה מעל ומעבר לעלויות הייצור שלה - זו לא קריאה נגד תנובה מכיוון שהיא מפעל ישראלי או שיש לה מפעל ברמת הגולן, אלא זו קריאה לגיטימית לחרם צרכנים. כאן מדובר בחרם בגלל זיקתו של המפעל למדינה".

השופטת נאור. אסור להגן על הקניין?

לצדה של המדינה התייצבה בדיון עו"ד יפעה סגל בשם הפורום המשפטי למען ארץ ישראל: "בית המשפט האירופי לזכויות אדם, בהקשר הישראלי, קבע כי יש להוציא את החרם על ישראל מהשיח הפוליטי. החברות נפגעות וגם אנו כאזרחי ישראל נפגעים. יש כאן איום גדול מאוד על ישראל. היתה חברה הולנדית שהיתה אמורה לטהר מי שופכין במזרח ירושלים ובגלל החרם על ישראל זה בוטל. מה יצא לנו? המדינה הפסידה והמקום שם נפגע. כולנו נפגעים ולכן לדעתי החוק הזה הוא ראוי, מוסרי ואף נדרש".

השופט גרוניס. ואם השנה היתה 1950? | צילום: אלכס קולומויסקי

המשנה לנשיא מרים נאור תהתה: "האם קריאה שלא לאפשר חרם על ישראל היא איננה לתכלית ראויה בהגבלת חופש הביטוי?". וחיזק הנשיא אשר גרוניס, שהפנה את השאלה לעו"ד גבי לסקי שמייצגת את העותרים אורי אבנרי וגוש שלום: "נניח שהחוק היה מתקבל ב־1950 בלי התיבה 'אזור הנמצא בשליטה' וכשידוע שיש חרם ערבי על ישראל, מה גברתי היתה אומרת?". לסקי: "לומר כי יש להחרים את מדינת ישראל? קשה להשיב על כך".

השופט מלצר. גברתי לא תתחמק | צילום: יאיר שגיא

השופט רובינשטיין הגן על זכויות המתנחלים. "הם קיבלו היתר מהמדינה שמגנה עליהם. החוק הזה מגן על אנשים שהלכו בדין למקום שהם הלכו, והם ייפגעו בפרנסתם בגלל זה. מה יש לגברתי לומר על כך בנפרד מההיבט הפוליטי, אלא לגבי זכויות האדם?".

לסקי: "יש השלכות למי שמתגורר בשטח כבוש. לא ייתכן לאסור להפעיל כלי דמוקרטי בידי חלק מהעם שרואה בהמשך ההתיישבות בשטחים פגיעה חמורה בהמשך הקיום של מדינת ישראל".

בתוך מחלוקת פוליטית

השופטת נאור: "הכנסת רואה זאת אחרת. האם אסור לה לומר שזו תכלית ראויה? אם הכנסת תראה בגזענות תכלית ראויה, נפסול זאת. כאן יש מחלוקת פוליטית. זו לא הפעם הראשונה שאנו נגררים למחלוקות פוליטיות. הכנסת רואה הגנה לגבי הקניין של תושבי השטחים. האם זה לא בסדר?".

לסקי: "כחלק מפעילות העותרים, הם אספו רשימה ממצה של מוצרי ההתנחלויות והפיצו אותה כמקור מרכזי של מידע לגבי זה כשירות לפרטים שיוכלו לממש את זכותם לחופש הביטוי".

עותר נוסף, עו"ד עדי ברקאי: "החרמות הם כלי דמוקרטי, ואנו מבקשים לנקוט מחאה לא אלימה. אנו סבורים שהחזקת השטחים זה מכשול לשלום. הכותרת של החוק מלמדת שהכוונה הפוליטית שלו היא להגן על ההתנחלויות. כמו שמותר לקולקטיב או לאדם לשבות בידיעה שזה יפגע בהכנסת המעסיק. זה חלק מההליך הדמוקרטי. הרי בזה אני מבטא דעה ללא אלימות".

פסק הדין יינתן במועד מאוחר יותר.

צעד אחד רחוק מדי

גם כאשר הערות השופטים בדיון לא תמיד נעימות לצד זה או אחר, לא ניתן להסיק מסקנות לגבי התוצאה. במיוחד בעתירה מסוג זו שלפנינו: מדובר בפגיעה בחופש הביטוי, ערך ששמור לו מקום של כבוד במסורת הפסיקה הבג"צית. וגם כשמדובר בסעיף אחד בעייתי במיוחד.

החוק קובע שני סוגי ענישה: האחד, מניעת טובות הנאה כספיות מהמדינה למי שקורא להחרמתה. זה עוד איכשהו הגיוני כי מותר למדינה שלא לתמוך במי שקורא להחרמתה. הבעיה היא עם הסוג השני: האפשרות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק אמיתי ממי שקורא להחרמת מוצרי ההתנחלויות. במסווה של עילה אזרחית, החוק מטיל סנקציה עונשית־הרתעתית.

טרם מינויה לעליון, כינתה פרופ' דפנה ברק־ארז סנקציה כזו, במאמר משותף עם פרופ' גדעון ספיר: "צעד אחד רחוק מדי מבחינת הנכונות ליצור אפקט מצנן שידכא את הוויכוח הפוליטי". ואכן, מאחורי ההסברים הנפתלים של נציגי המדינה, כוונת החוק ברורה: לסתום את פיותיהם של הסבורים שההתנחלויות מסכנות את ישראל.

נציגי המדינה בדיון, ואולי חלק מהשופטים, סבורים שניתן לקטלג את החרם על ההתנחלויות כגזעני, ולכן מותר לחוקק נגדו. אלא שהחרם הזה פוליטי, ולפיכך הוא ראוי להגנת חופש הביטוי. ובהזדמנות זו, גם להגנת בג"ץ על הדמוקרטיה שהולכת ומתפוררת בחקיקות בעייתיות ואוויליות כאלה, שהן גם מסוכנות, בשל האפשרות שיעודדו חרמות בעולם נגד ישראל.