הבירוקרטיה יקרה לנו

ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שלא קיימת בה מדידה של העלות הכלכלית בגין יישום רגולציה חדשה במשק ואין בה תהליך מובנה של הערכה בדבר השפעות הרוחב של מעשי החקיקה. כשל זה בולט במיוחד בתחום הרגולציה הקשורה להיבטים סביבתיים ולפיתוח תשתיות למשק האנרגיה ולתעשייה הכבדה. התוצאה היא בירוקרטיה ממשלתית בלתי נסבלת, המהווה חסם משמעותי לצמיחת המשק ולטיפול ביוקר המחיה, שהוערכה בעבר ב־30 מיליארד שקל לשנה.

גם ועדת טרכטנברג התייחסה

ב־3 במרץ 2013 פרסם משרד ראש הממשלה להערות הציבור את תורת הערכת הרגולציה (RIA) לישראל, שמבוססת על המתודולוגיה הקיימת שנים רבות בנושא זה במערב אירופה. ועדת טרכטנברג, אגב, זיהתה אף היא את הבירוקרטיה הממשלתית כחסם מרכזי לצמיחת המשק, והמליצה לממשלה למסד את פעילות הרגולטורים השונים.

הנושא לא חדש ולא מיושם כראוי. כבר בסוף 2011 החליטה ממשלת ישראל (החלטה 4207) לפעול לטובת הסדרה של תוכנית קבועה וברורה לרגולציה חדשה ולפיתוח של "תורת רגולציה ממשלתית".

למרות החלטת ממשלה שהתקבלה ולמרות היתרונות הרבים בהסדרת תוכנית קבועה וברורה לכתיבת הרגולציה, יישום התוכנית אינו מקודם כיום בממשלה בלוחות זמנים סבירים. התוצאה היא היווצרות עיוותים קשים ברגולציה הקיימת בישראל, הפוגעים קשות בצמיחת תעשייה כחול־לבן.

המשרדים הממשלתיים לא מובילים את הרפורמה

כך למשל, יבוא של חקיקה בינלאומית לישראל נעשה בלוחות זמנים בלתי סבירים בלי לבחון באופן מסודר את מידת התאמתה לישראל (חוק אוויר נקי); הוראות רגולטוריות מועברות למגזר העסקי לא באמצעות חוקים ותקנות, אלא באמצעות הוראות ותנאים ספציפיים לכל מפעל; וישנו חוסר יכולת לקבל במשרדי הממשלה החלטות בסוגיות שונות כמו פיתוח תשתיות במשק האנרגיה, שימוש בגז טבעי וקידוחי גז ונפט.

המשרדים הממשלתיים אינם מובילים בנחישות את רפורמת הרגולציה כפי שמצופה מהם ולעתים אף מעכבים אותה. כל עיכוב עולה לנו מיליארדים ופוגע במגזר העסקי.

הכותב הוא יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה