האיש שלא היה שם
"בוא נמציא את הלוזר שניגן לצדו של בוב דילן ונעשה סרט על דילן בלי שום מילה על דילן". מה חשבו לעצמם האחים כהן כשרקחו את הסרט הלא־ממש־טוב־אבל־עדיין־יותר־טוב־מהרבה־סרטים־אחרים "בתוך לואין דיוויס"
אח כהן 1: אז על מה בכלל הולך להיות הסרט הבא שלנו?
אח כהן 2: "חשבתי שנעשה סרט על בוב דילן".
דילן? מה כבר יש לחדש על דילן? סקורסזה עשה עליו סרט לפני שלוש שנים. הוא כמו קלף פתוח. רגע, אל תגיד לי שאתה רוצה לעשות סרט על השנים שלו כילד במשפחה יהודית באינדיאנה. קוגל, בר מצווה וכאלה.
"האמת היא שזה נשמע רעיון מעניין, אבל אני חשבתי על משהו אחר לגמרי. סרט על דילן בלי שום מילה על דילן".
נייס. אז מה קורה שם בדיוק?
"זוכר את מועדון גאזלייט בניו יורק?".
נשמע מוכר. מה זה?
"זה המועדון שדילן התגלה בו, כשכתב של 'הניו יורק טיימס' ראה הופעה שלו".
או.קיי...
"אז אנחנו נעשה סרט על הבחור השני שניגן באותו ערב, על הלוזר שאף אחד לא זוכר".
מי זה?
"אין לי מושג. אנחנו נמציא אותו. והוא לא יהיה לוזר, הוא יהיה האמא של כל הלוזרים. מוכשר כמו שד, חתיך, חכם, כמעט דילן בעצמו. גם הוא מבין שהפולק לא מעניין ושצריך משהו חדש, והוא אפילו יהיה בדרך להמציא אותו, אבל הוא לוזר".
טוב, דמויות של לוזרים זה המקצוע שלנו. עשינו כמה מאות מיליוני דולרים מלוזרים. עוד אחד זה לא ביג דיל.
"בדיוק. אבל הלוזר הזה יהיה מיוחד, הוא יהיה לוזר כפול".
לוזר כפול?
"כן, זאת שיטה קולנועית שהמצאתי להכפלת הלוזר. אני אספר לך על זה אחר כך, נראה לי שזה יעבוד יופי".
ומה עוד?
"זהו. נראה את המקום שדילן צמח בו, את גריניץ' וילג' של תחילת שנות השישים, את האווירה שאפשרה לגאון להתגלות. את היצורים, הטיפוסים, אפילו את הריחות. חוץ ממיסטר צימרמן נראה את כולם".
וזהו?
"כן. נביא את ג'ון גודמן לתפקיד אורח מופתי של עשר דקות, נשחיל שנינויות טקסטואליות שרק אנחנו יכולים ויהיה בסדר. אפשר אולי ללהק איזה כוכב פופ שיריץ את הילדות לקופות כדי שבאולפנים יהיו מרוצים".
וזהו?
"כן. כי יש לנו משהו שאין כמעט לאף אחד מהמתחרים שלנו בביזנס".
ומה זה הדבר הזה בדיוק?
"אתה זוכר את פ' מארי אברהם?".
אברהם? מה בדיוק קשור עכשיו השחקן מ"פני צלקת", שנזרק מהמסוק בזמן שטוני מונטנה מעשן סיגר?
"אברהם באמת שיחק ב'סקאר פייס', אבל את האוסקר שלו, התפקיד המופתי שלו, הוא קיבל על 'אמדאוס' של מילוש פורמן. אתה בטוח זוכר, 1984, השנה שבה כל הכלבים האלה מהפרסים התעלמו לגמרי מיצירת המופת שלנו 'רציחות פשוטות', והיינו בטוחים שגם אנחנו בעצם לוזרים. בכל מקרה, יש שם רגע שבו אברהם בתפקיד סליירי המרושע מסביר את חוקי המשחק: פיהוק אחד של המלך והאופרה יכולה לרוץ איזה חודשיים, שני פיהוקים והיא עפה מהעיר, שלושה פיהוקים והמלחין צריך להתחיל לברוח מאימת הגיליוטינה".
סצנה יפה, אני זוכר אותה, אבל איך בדיוק היא קשורה אלינו?
"כי אצלנו הם לא מפהקים. וזאת הגדולה שלנו. גם בסרט הבא הם יישבו שם בכיסאותיהם ויתמוגגו מנחת. גם בסרט הבא הם ייתנו לנו לפחות ארבעה כוכבים ויעשו לנו כבוד של מלכים בכל פסטיבל בעולם. יש לנו את זה, זה פשוט מאוד".
תפסיק להיות כזה שחצן. מה באמת עושה אברהם בימינו?
"לא יודע, אולי ניתן גם לו תפקיד קטן, תבקש שיבדקו עם הסוכן שלו".
ודילן?
"אין דילן, אולי כמה שניות בסוף, אולי לא. נראה".
והסוף?
"אין לי מושג".
זאת תשובה קלאסית לסוף בנוסח "הסופרנוס", סוף כשאין לך סוף.
"משהו כזה, אל תדאג, נחשוב על משהו עם התרגיל הכפול של הלוזר".
אז מה זה בדיוק התרגיל הכפול של הלוזר?
"עזוב, פשוט תרוץ לראות את הסרט".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה