הספורטאים חושבים על ההווה, בעלי הקבוצות נשארים עם הכסף

מחקר שנעשה על ידי XPro, ארגון צדקה לכדורגלנים לשעבר, מגלה ש־3 מתוך 5 שחקני פרמייר ליג – שבממוצע מרוויחים 30 אלף ליש"ט בשבוע – מאבדים את הונם חמש שנים לאחר שהודיעו על פרישה. בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, שיעור שחקני הפוטבול שיורדים מנכסיהם אחרי הפרישה עומד על 78%. שישה מכל עשרה שחקני NBA מתרוששים חמש שנים לאחר תליית נעלי הכדורסל. בליגת הבייסבול של צפון אמריקה (MLB) שיעור השחקנים שמאבדים את הונם עומד "רק" על 32% – עדיין פי 4 מהממוצע בארה"ב.

שחקן פצוע. הקריירה קצרה מדי | צילום: רויטרס

ישנן מספר סיבות לכך שספורטאים מוצאים את עצמם בנקודת האפס תקופה קצרה כל כך לאחר פרישתם: קריירות קצרות, הוצאות יתר על רמת חיים גבוהה וחוסר ידע פיננסי. עם זאת, נראה שכל הדברים הללו הם רק סימפטומים לבעיה העיקרית.

מעדיפים את ההווה

המקור לבעיות הכלכליות של הספורטאים הוא כנראה מנטלי, וקשור לתפיסת שלהם. לפי המחקרים שנערכו, ספורטאים מקצוענים "מעדיפים את ההווה" יותר מאשר אנשים שאינם ספורטאים. הם מרכזים את העוצמות והאנרגיות שלהם בהשגת תוצאות כאן ועכשיו. אין להם יותר מדי זמן או אנרגיות לעסוק בעתידם.

לפי מחקר של אלכס קרומר, טל שביט ומוזי רוזנבוים, צוות חוקרים ישראלי, אנשים שאינם ספורטאים מקצוענים הם בעלי תפיסה שונה של המציאות. הם עובדים קשה בהווה כדי לשפר את עתידם. לפי המחקר: "אנשים לומדים, חוסכים כסף ועובדים קשה בשביל חיים טובים יותר בעתיד". הספורטאים, לעומת זאת, "הם יצורים שונים מאנשים רגילים. הם עובדים קשה מאוד בשביל ההווה ופירות העבודה שלהם נקטפים גם בהווה".

לפי המחקר, "הספורטאים המקצוענים הם כמו לוקחי הלוואות שמקבלים את מה שהם רוצים עכשיו וצריכים לשלם בעתיד על מעשיהם, בעוד שהלא ספורטאים חוסכים ומרוויחים בעתיד".

בדיוק מה שבעלי הקבוצות רוצים

כשזה המצב, הפתרון נשמע מובן מאליו. על הספורטאים להיות מודעים לבעיה, ולהשקיע קצת יותר בעתיד. נשמע פשוט, לא? ובכן, לא ממש.

תפיסת ההווה של הספורטאים היא אחד הסודות המקצועיים שלהם, ומה שמפריד אותם מ־99% מהאנשים. המחשבה על ההווה מאפשרת להם לתת הכל בשביל ההצלחה המיידית. זה מתאים לעבודה שדורשת חשיבה לטווח הקצר, אגרסיביות רבה ופרצי טסטוסטרון.

הקבוצות לא צריכות את המחקר הזה כדי לדעת שהספורטאים הם פראיירים לא נורמלים. האמת היא שזה חלק מהתוכנית העסקית: לשלם לספורטאי מה שנראה כמו הרבה כסף, להפריד אותו מהאוכלוסייה הרגילה עם פרסום ואבק כוכבים, לתת לו לעבוד קשה מאוד כמה שנים, לראות את השווי שלו עולה, ואז למכור אותו למי שמציע הכי הרבה. הוא יפרוש עם כסף ביד אבל בלי חסכונות משמעותיים לעתיד, אחרי שהקדיש את מיטב שנותיו למשחק במקום לדאגה לעתידו הפיננסי.

הרשויות והרגולטורים עושים מעט מאוד כדי לחנך כדורגלנים על השקעות ארוכות טווח. "הייתי שחקן שמקבל 300 ליש"ט בחודש, ואז בלילה נהפכתי לשחקן של 6,500 ליש"ט בשבוע", מספר למשל ג'ואי בארטון, כדורגלן אנגלי המשחק בק.פ.ר. "אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד עם זה. אף אחד לא לימד אותי להיות גבר. הייתי ילד משכונת עוני עם הרבה כסף".

בטווח הארוך, בעלי מועדונים מוכרים את הקבוצות שלהם במאות מיליונים והכדורגלנים נשארים בצדי הדרך, עניים וחסרי השכלה אמיתית. הם קורבנות של אנשים שאינם ספורטאים, ומנצלים אותם באופן ציני כדי לשלם קצת יותר בהווה, אבל להרוויח הרבה יותר בעתיד.