צילום: אימג'בנק, Gettyimages
בק חוזר לשורשים
הזמר האמריקאי משחזר את הסאונד של "Sea Change", האלבום שמכיל את להיטו הגדול ביותר, השיר הנצחי "Lost Cause". התוצאה זקוקה לכמה האזנות
עברו שש שנים מאז האלבום האחרון של בק והנה הוא חוזר עם אלבום חדש, "Morning Phase", שבו הוא משחזר את אלבומו המצליח ביותר "Sea Change", שיצא ב־2002. מיחזור ושחזור אינם בחירות מוזרות עבור מוזיקאי באשר הוא, אבל בק הוא מוזיקאי מקורי ומגוון, כזה שקופץ מפרויקט לפרויקט ומשנה את הצליל שלו באופן מסחרר.
קראו עוד בכלכליסט
הוא לעולם יזוהה עם סינגל הפריצה שלו "Loser" מ־1993, ששילב פולק, רוק וסימפולים. מאז הוא הספיק לפלרטט עם פאנק, אלקטרוניקה, פופ, היפ הופ ומוזיקה פסיכדלית. בין אם זה באחד מ־11 האלבומים שהוציא או הפרויקטים הצדדיים שלו, עדת המעריצים הגואה שלו תמיד ידעה לצפות ממנו ללא צפוי.
הסיבה לבחירה של בק למחזר לא באמת משנה. "Sea Change" הכיל את השיר "Lost Cause", שהכניס את בק לכל מצעד שנתי ואפילו לכמה מצעדי עשור והעלה אותו לליגה של הגדולים. האלבום הציג בק שלא היה מוכר למעריצים שלו, ובהפקת נייג'ל גודריץ', הוא שבה את לבם וסחף קהל חדש. קשה להצביע על שיר ב"Morning Phase" שיכול לשחזר את ההישג, אף שחלקים ממנו מעוררים את אווירת האלבום ההוא.
השירים אטיים, הגיטרה האקוסטית שולטת ואפילו העטיפה דומה. אמנם התופים חלשים יותר ויש פחות כינורות בהשפעת סרז' גינזבורג, אבל קשה להתעלם מהדמיון. אם באמת היה פה ניסיון ליצור הפקה דומה לזו של "Sea Change", אז אף על פי שהנעליים גדולות מאוד, אפשר להכתיר את המשימה כמוצלחת.
מאס באלבום המסורתי
חוץ מלהוציא אלבום בק עשה כמעט הכל בשש השנים הללו. הוא שיתף פעולה עם מוזיקאים רבים והפיק בין השאר אלבומים של שרלוט גינזבורד, ת'רסטון מור (סוניק יות') וסטיבן מלקמוס (פייבמנט). הוא ארגן פרויקט קאברים קומונלי בשם Record Club, שעשה מחוות לאלבומים של לאונרד כהן וולווט אנדרגראונד ולאלבום הנפלא "Oar" של סקיפ ספנס.
חדוות הנגינה של בק לא נעלמה בשנים האלה, אך את זה אפשר היה לנחש מאחד הפרויקטים המדוברים שלו. אמנם "Song Reader", שיצא ב־2012, הכיל 20 שירים חדשים שלו, אבל אף אחד מהם לא הוקלט והם יצאו כספר תווים. המהלך הלא שגרתי הזה הסעיר את מעריציו ברשת, והם העלו גרסאות משל עצמם וקיימו מופעי מחווה.
שיתופי הפעולה, סינגלים שהוציא ללא אלבומים, מוזיקה לפסקולים ולמשחקי פלייסטיישן, וידיאו אינטראקטיבי וגם ספר התווים - כולם רמזו שבק מעולם לא הפסיק לעשות מוזיקה, הוא פשוט מאס בפורמט האלבום.
משחק על הנוסטלגיה
"Morning" הוא גם האסוציאציה החזקה שהאלבום החמים הזה יוּצר באטיות ובהססנות, והמילה הזאת חוזרת לאורך האלבום. השיר השני, "Heart is a Drum", הוא יפה וקצבי יותר. ארבעת השירים הראשונים נשענים על גיטרות קלאסיות שיש בהן נגיעות קאנטרי. השירים שאחריהם שקטים ואווריריים יותר: "Unforgiven" שמזכיר את אייר ו"Wave" שמרגיש סינמטי ואבוד בשל כלי קשת מצמררים ושירה מרחפת של בק. "Turn Away", השיר הקצר ואולי גם העדין ביותר באלבום, הוא אחד השירים היפים של בק, ולבדו שווה את החזרה שלו לעשיית אלבומים.
צריך כמה האזנות כדי להיכנס לקצב של בק. בפעמים הראשונות האלבום נשמע סתמי ברובו, אטי מדי וכמעט מרדים. יכולתי בקלות לשכוח ממנו בזמן ההאזנה, לפחות עד שהייתי מגיע ל"Blackbird Chain" שיש לו פזמון מעצבן. אני ממשיך לדלג על השיר הזה בכל האזנה, אבל השירים כבר לא נשמעים אטיים מדי וגם קל להצביע על שיאים: "Turn Away" כמובן או הקטרזיס בסיום העוצמתי והפסיכדלי בשיר האחרון. אף שזה אלבום נעים להאזנה וכביכול מזמין, צריך לגשת אליו בסבלנות. יש משהו נחמד בקאמבק של בק, שלא חזר בסערה במטרה להמציא את האלבום מחדש, אלא פשוט לוחץ על רגשות הנוסטלגיה של המעריצים שהתגעגעו אליו.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה