בית קטן, מינוס גדול

לאף אחד עדיין אין אומץ לטפל בהשתוללות הזאת כמו שמטפלים במשהו שיצא משליטה. באגרסיביות. במתכונת חירום. בשביל מה? זה בסך הכל נדל"ן, לא עניין ביטחוני שפותחים בו את מהדורות החדשות. מה שעולה בסוף גם יירד, תנו לכוחות השוק לעבוד. מוכר, לא?

הייאוש הוא נחלת הכלל

בשנת 2006 קניתי את הבית שלי בגדרה, מה שמכונה פריפריה, כי כבר אז לא יכולתי להרשות לעצמי בית במרכז. ההורים עזרו קצת (שקר - הם עזרו הרבה, אבל זה מה שכולם אומרים), היו לנו קצת חסכונות (באמת היו קצת) ולקחנו משכנתא בהחזר חודשי סביר - 4,500 שקל. עברו שמונה שנים והיקף ההלוואה שנטלנו ירד רק ב־15%. מי שמנסה לרכוש היום בית בפריפריה באמצעים שהיו לנו לפני שמונה שנים יכול לשכוח מזה. המחירים יותר מהכפילו את עצמם.

עכשיו בואו נחשוב רגע על זוג שרוצה להקים משפחה בפריפריה (כן, ירדנו מהמרכז) ואין לו הורים שיכולים לסייע. זה כמובן בלתי אפשרי. את המספרים תוכלו לקרוא בעמודים הבאים, אבל העיקרון ברור — במצב הנוכחי זה לא יקרה.

אז הזוג הצעיר שוכר דירה, אבל גם מחירי השכירות היום גבוהים לאללה. ובעל הבית יכול להחליט ביום בהיר אחד שהוא מעלה את השכירות או שסתם נמאס לו מכם. בהיעדר שוק שכירות מוסדר והגיוני, לזוגות הצעירים, אלה שינהלו את המדינה בעוד 15–20 שנה, אין שום תקווה.

הצעירים הם לא היחידים שמיואשים. כל משפחה מרגישה שהיא רודפת אחרי הזנב של עצמה במישור הכלכלי. 76% מהמוצרים הנמכרים בסופרמרקטים התייקרו בשנה האחרונה, אך היקף המוצרים שנרכשו קטן. ההרגשה הזאת, שניסיתם לצמצם את הקנייה ובכל זאת שילמתם את אותו הסכום, היא לא יצירת מופת של המוח שלכם. וזה אחרי ששמעתם את כל יצרני המזון הגדולים ורשתות השיווק מצהירים בלי בושה שהם הפנימו את לקחי המחאה ושאצלם מחירי המזון הוקפאו. כנ"ל לגבי המים, החשמל הארנונה. איך שלא מסובבים את האקסל המשפחתי מגיעים לאותו המקום — למינוס.

תחושת עושר מזויפת

המחלה של הנדל"ן מתפשטת. היא מייצרת תחושת עושר אצל חבר'ה כמוני, שערך הנכס שלהם עלה ביותר מ־100% בתוך שמונה שנים. פתאום אנחנו שווים על הנייר יותר ממיליון שקל. וזה מסוכן. קודם כל כי זה פשוט לא נכון — אם נמכור את הבית שלנו, הרי שנצטרך לרכוש בית חדש במחירים גבוהים שלא ישאירו לנו ביד כמעט כלום.

בנייה בפתח תקווה | צילום: דוד הכהן

תחושת העושר מאפשרת לחלק מהמתעשרים על הנייר לחשוב שהם יכולים להוציא יותר על השוטף ובינתיים לקחת הלוואה ולממן את רמת החיים שלהם. זה עוד יותר מסוכן. בהינתן שהשכר של חלק גדול ממעמד הביניים לא עלה או זחל באחוזים בודדים בשנים האחרונות, המעבר לסחרור פיננסי של משקי הבית הוא רק עניין של זמן.

החובות של משקי הבית גדלו השנה בקצב יותר מכפול מקצב הגידול של התוצר. רוב החובות הם על נדל"ן, אבל יש עלייה גם בהלוואות שאין בצדן נכס. טיול לחו"ל, חתונה של הילד והלוואה שמטרתה לסגור את המינוס — אלה ההלוואות (שאינן לדיור) הכי שכיחות כיום, והן משווקות באגרסיביות על ידי נותני האשראי. תגיד ג'ק, קבל צ'ק. אבל הלוואה לסגירת מינוס אחד גוררת הלוואה לסגירת מינוס שני ושלישי, והופ נהיה חוב של 200 אלף שקל שאין בצדו כלום. רק שני אנשים עובדים שהתבלבלו.

והאיום הגדול בבועת הנדל"ן הוא הדבקה של המערכת הפיננסית וקריסתה. עלייה ברמות הסיכון של הבנקים והגופים המוסדיים מסכנת את היציבות של כל המשק. בינתיים הסיכון של המערכת הפיננסית גדל, אבל לא ברמה שהוא יכול לזעזע אותה. מנגד, רוב בועות הנדל"ן בהיסטוריה הדביקו בסוף את המערכת הפיננסית, בין שדרך משקי הבית שאיבדו את כושר ההחזר ובין שבירידת מחירים חדה ובשחיקת ערכי הנכסים מול ההלוואות שניטלו.

אני כנראה שייך לדור שכבר לא יוכל לעזור לילדים שלו לרכוש דירה. מצד אחד יוקר המחיה לא מאפשר לי לחסוך כמעט ומצד שני מחירי הנדל"ן כל כך גבוהים שצריך לפחות חצי מיליון שקל לילד כדי לאפשר לו לרכוש דירה. בפריפריה. אין לי, וכנראה גם לא יהיו לי הסכומים הללו. זה מייאש.

בשבוע הקרוב נתמקד באלה שאסור שיהיו מיואשים — רוכשי הדירה הראשונה. לא ספקולנטים, לא משפרי דיור. כאלה שבסך הכל רוצים להקים בית. כאן, לא בברלין. אם מחלת הנדל"ן על גרורותיה צריכה טיפול מהיר, הרי שהטיפול ברוכשי הדירה הראשונה צריך להיות נמרץ, נקודתי ויעיל. לפני שהייאוש מתנחל לו באזור המסוכן.