ישתבח שמו

יש משהו ממזרי באריאל זילבר. נדמה שמאחורי הזקן הארוך שמסתיר את תווי פניו מתחבא לו חיוך תמידי. שיריו רקידים ושמחים לרוב, אבל טומנים בחובם טקסטים שמעידים על ייאוש וויתור ("שוכב לי על הגב", "מיליארד סינים"), ואף אחד לא מתפלא מהשמועה ששיר האהבה המיתולוגי "ואיך שלא" נכתב כנראה על הכלבה שלו (זילבר מצדו מכחיש).

זילבר עלה לכותרות לאחרונה לאחר שההחלטה של אקו"ם להעניק לו פרס מפעל חיים כמלחין נתקלה בהתנגדות ציבורית. המתנגדים טענו שאדם בעל דעות כהניסטיות לא ראוי לפרס שכזה, והפרס הומר ל"תרומה למוזיקה הישראלית", מהלך שרק הפך את זילבר למרואיין מבוקש והציב בפניו הזדמנויות נוספות להפיץ את אותן דעות פוגעניות. לפי כמות האנשים שהצטופפו בזאפה ביום חמישי האחרון לא צריך לדאוג לזילבר - הזדמנות להפיץ את דעותיו יש לו בהחלט. המקום היה מלא, והקהל היה צמא לכל מחווה או מילה בין השירים. 

אריאל זילבר | צילום: ענר גרין

תצוגת תכלית

בין השירים בירך זילבר את עם ישראל לפני כל לגימה מהוודקה, שיתף באמירות חסידיות ועקץ קלות את מי שעוד לא שינה את דרכו ל"דרכו של השם" לצד כמה בדיחות טפלות על חשבון השמאל (הוא דאג להדגיש שאת השפם שלו הוא מתחיל לסדר תמיד בצד ימין, לדוגמה). ההתייחסות היחידה לתקרית עם אקו"ם היתה כשסיפר שהוא מתלבט איך לתרום את כספי הפרס. ובכל זאת, מה שחשוב הוא לא מה שקרה בין השירים, אלא השירים עצמם. זילבר הזכיר כמה מוכשר הוא כמלחין וסיפק הופעה עמוסה בנגנים, להיטים ועיבודים משתנים.

תשעה אנשים היו על הבמה: זילבר מקדימה יושב מול הקלידים, סביבו שני גיטריסטים, נגן בס, מתופף, חצוצרן, סקסופוניסט, פרקשניסט וכנר. הם נשמעו מעולה כשקפצו בין פאנק, לרוק'נרול, לבלוז, לים־תיכוני. זה התחיל בכל הכוח ב"ככה את רצית אותי" של תמוז בביצוע פאנקי סוחף ונמשך שעתיים וכמעט 30 שירים.

לא סתם קוראים לסיבוב ההופעות הזה "המיטב" - זו תצוגת תכלית של אמן מחונן בכושר נפלא, שלא מפחד לבצע שירים מורכבים ופחות מוכרים לצד להיטים סוחטי כפיים. הרבה מהשירים מלאים בסולואים שנותנים לחברי ההרכב הזדמנות לבוא לידי ביטוי, בעיקר לאבנר קלמר הנפלא על הכינור. קל לראות כמה זילבר פשוט נהנה לנגן עם הלהקה שלו ומדי פעם לשחרר איזה "בו בו בו" למיקרופון.

לא ציפיתי שזילבר ינגן את "עננים" המורכב והטריפי מאלבומו "מסך עשן", וכל כך שמחתי על הביצוע המדהים. זה שיר שחציו א־קפלה וחצי מעין חפלה, וכולו סובב סביב אסוציאציות מבהייה בעננים. הוא שר ומדי פעם משהה את השירה כדי לפטפט על לנין ועל ג'יפסי קינגס. הקלילות והחיוך הנסתר של זילבר רק הוסיפו לתחושה שאנחנו צופים במוזיקאי גדול ואמיץ. הרי ההופעה היתה יכולה להתקצר בחצי שעה ולכלול רק להיטים, והקהל עדיין היה מרוצה מעל ומעבר - בשביל מה צריך את הנונסנס האבסטרקטי והמורכב הזה? ומנגד, מי אמר ש"המיטב" כולל רק להיטים?

חיקוי של קוקייה

והו, כמה להיטים היו שם: "מיליארד סינים" (שעודכנו בו כמה מילים), "בטי בם", "תן לי כוח", "הולך בטל", "ברוש", "החברה להגנת הטבע", "רוצי שמוליק", "אני שוכב לי על הגב" (שזילבר תיאר כ"שיר מוסר גדול"), כולם בעיבודים מרעננים ואל מול קהל משולהב וצמא. את "ואיך שלא" ביצע בגרסה מינימליסטית יפהפייה עם הבסיסט והכנר, ותוך כדי שזר חיקויים של קוקיות ממושב גיתית, עד שהלהקה הצטרפה לסיום מרגש.

ראוי לציין את גיא מזיג, שאחראי להפקה המוזיקלית המוצלחת ביותר, לצד גיטרות וקולות. לא פשוט להביא לבמה שירים מורכבים כמו "פעם הייתי ילד קטן" ולגרום להם להישמע כל כך טוב בהרכב גדול; או העיבוד לשיר החדש "נודדת", שקיבל מקצב סווינגי, או "ללכת עמך" היפה, שבסופו שלף זילבר חצוצרה וסיפר שהוא מבואס. הסיבה? הוא כל כך נסחף עם ההופעה ששכח להתפלל ערבית.