למה סין חייבת לחמוק ממלכודת ההכנסה הבינונית

עד לא מזמן, המעבר של מדינות לכלכלה שבה ההכנסה לנפש נמצאת ברמה בינונית לא זכתה לתשומת לב מספקת, בין השאר מפני שמעבר זה נתפס גם ככניסה בלתי נמענת אל מצב המכונה "מלכודת ההכנסה הבינונית".

רק מדינות ספורות באסיה - בייחוד יפן, דרום קוריאה וטייוואן - הצליחו לצלוח את הדרך להכנסה גבוהה לנפש תוך שמירה על רמות צמיחה גבוהות יחסית. ברוב המכריע של הכלכלות המעבר הזה לווה בהאטה חדה או אף בעצירה מוחלטת של צמיחת התמ"ג לנפש.

למשקיעים, קובעי מדיניות וחברות יש כיום סיבות טובות להקדיש תשומת לב רבה יותר למעברים אלה.

ראשית, כניסה של סין, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם, למלכודת ההכנסה הבינונית, תהיה בעלת השלכות משמעותיות על כל יתר הכלכלות המתפתחות וכן על הכלכלות המפותחות. כאשר מדובר במדינה שהתמ"ג שלה גדול יותר משל ברזיל, רוסיה, הודו, דרום אפריקה, אינדונזיה ומקסיקו גם יחד, קשה להניח אחרת.

שנית, קצב הצמיחה בכלכלות המפותחות נמוך משמעותית מפוטנציאל הצמיחה שלהן, ומצב זה לא צפוי להשתנות בהרבה במהלך חמש השנים הקרובות.

שלישית, רוב הכלכלות המתעוררות נשענו, שלא בחוכמה יתרה, על זרימת הון זר וזול, יותר מאשר על חסכונות פנימיים כדי לממן השקעות שיתמכו בצמיחה לטווח הארוך. כתוצאה מכך, מאזן התשלומים שלהן הידרדר בתקופה שלאחר המשבר העולמי.

יש סיכונים, אבל אחרים

 

כעת, עם תחילת הידוק מוניטרי בכלכלות המפותחות, ההון המיובא עוזב את הכלכלות המתפתחות ולוחץ את שערי המטבע כלפי מטה ואת המחירים כלפי מעלה. ההתאמות הדרושות בכלכלות המתעוררות צריכות לכלול רפורמות שיחליפו את ההון הזר והזול בהשקעות במימון פנימי.

הכלכלות המתעוררות הגדולות קיבלו, כך נראה, כרטיס כניסה בלתי מוגבל לצמיחה: יכולת למשוך השקעות מבלי לבצע רפורמות נדרשות. קל יותר לקחת את הדרך העוקפת מאשר לחזור לדרך המלך.

אבל, הנרטיב הזה אינו רלבנטי לסין, שבה רמת החיסכון הגבוהה והפיקוח על ההון מגבילים את החשיפה להשפעות של המדיניות המוניטרית של הכלכלות המפותחות. אין להבין מכך שסין חסינה בפני סיכונים, אלא שהסיכונים שבפניהם היא עומדת הם אחרים.

בהתחשב בחששות הרבים באשר לעתיד הכלכלות המתעוררות, סין מושכת תשומת לב רבה בשל גודלה העצום והתפקיד החשוב שהיא משחקת במערך הסחר העולמי ובמערכת הפיננסית הגלובלית. כתוצאה מכך, הערכת הסיכון של סין מתמקדת בתהודה של רפורמה מבנית, עמידות מפני אינטרסים של בעלי עניין במדינה ועיוותים במערכת הפיננסית הפנימית.

אי־הוודאות גבוהה במיוחד סביב הגרסה הסינית של בנקאות צללים, שצמחה כדי לעקוף את הגבלות המדינה על המערכת הפיננסית. בנקאות הצללים בסין העניקה לחוסכים ולמשקיעים גישה לתפריט מגוון של מכשירים פיננסיים, ואילו עסקים קטנים ובינוניים - שהפכו לשחקנים מרכזיים בהנעת הצמיחה והתעסוקה במשק הסיני - נהנו מגישה רחבה יותר לאשראי.

אמביציה לביצוע התוכנית

על הרשויות הסיניות לטפל בשני נושאים: עם הראשון, בניית מערכת רגולטורית מקיפה יותר, קל יותר להתמודד מאשר עם השני: פוטנציאל לקיחת סיכונים מוגזם כתוצאה מהתפיסה שבנקים בבעלות ממשלתית הם הימור בטוח, שכן הממשלה תתערב בכל צרה שלא תבוא. הרשויות צריכות להסיר את הערבויות האלה, מבלי ליצור משבר נזילות, גם במחיר של קריסה של כמה בנקים.

הרשימה של האתגרים האחרים העומדים בפני סין היא ארוכה: המדינה צריכה לעודד השקעות בהחזר נמוך, לחזק את התחרותיות, לתקן את המבנה המוטה של התקציב, לפקח על חלוקת ההכנסות במשקי הבית, החברות ובעלי הנכסים ולתכנן מחדש את המימון ואת הצמיחה האורבנית.

האתגרים של סין ייחודיים לה ושונים מאלו של כלכלות מתעוררות אחרות. השינוי המבני שנדרש בסין הוא גדול מאוד, וחוסר האיזון הוא אמיתי. אבל לסין יש רקורד מרשים, משאבים מספיקים, מומחיות ומנהיגות חזקה. יש לה גם אמביציה לבצע תוכנית רפורמות מקיפה ושאפתנית.

התרחיש הסביר ביותר הוא שמרבית הכלכלות המתעוררות, כולל סין, יחוו מעבר לצמיחה בקצב נמוך יותר, אבל לא יסטו ממסלול הצמיחה בשל השינויים במדיניות המוניטרית במערב. ישנם, כמובן, סיכונים חיצוניים ופנימיים בכל אחת מהמדינות ולא ניתן להתעלם מהם, ותנודתיות בזרימת ההון הבינלאומית הופכת את ההתאמות למסובכת יותר.

הבעיה כיום היא שהתחזית הרווחת מסתמכת רק על הסיכונים. לדעתי, זו קרקע רעועה לעמוד עליה, ולקבל לפיה החלטות על השקעות ועל מדיניות.

הכותב הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור בבית הספר לעסקים על שם סטרן באוניברסיטת ניו יורק. פרוג'קט סינדיקט 2014, מיוחד ל"כלכליסט"