סיפור שמתחיל בגל גדול
במהלך מסע קיאקים בסין, כשגל עצום שטף את הקיאק שלו והביא למותו של המדריך, הבין פיטר הלר, הרפתקן וכותב ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", שהוא חייב לכתוב ספר. עכשיו הלהיט "כוכבי הכלב" מעובד לסרט
לפיטר הלר היתה בעיה. "כתבתי שלושה חודשים, כל יום, כמו משוגע. ואז בוקר אחד התעוררתי שטוף זיעה ובפאניקה מוחלטת. 'אתה אידיוט גמור', אמרתי לעצמי, 'כתבת עכשיו 90 אלף מילה של רומן מסע אפוקליפטי שנתיים אחרי שקורמק מקארתי הרעיד את העולם ב'הדרך'. אם אי פעם תעז לפרסם את זה, כולם יקראו לך חקיין עלוב במקרה הטוב'. הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא למחוק את הקובץ ולא לכתוב יותר מילה בחיים".
שלוש שנים חלפו, ובימים אלה ממש הגיש התסריטאי כריסטופר ווילקינסון ("מטריקס", "עלי") את העיבוד שלו ל"כוכבי הכלב", הספר שהלר רצה לגנוז. על המאמץ הזה קיבל הלר 2 מיליון דולר, ותקציב הסרט העתידי מוערך ב־200 מיליון דולר.
הספר השני של הלר ("The Painter") אוטוטו יוצא באמריקה, ו"כוכבי הכלב", שמכר בארצות הברית בלבד יותר מ־2 מיליון עותקים והפך את הלר לכוכב, יוצא בימים אלה גם בעברית (תרגום: טל ארצי).
אהבת ילדות
בעצם הסיפור הזה מתחיל 30 ומשהו שנים קודם לכן. "אני חושב שהייתי בן 9 כשהחלטתי לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול של המאה העשרים", מספר הלר בשיחת טלפון מביתו בדנבר. "גם אצלי, כמו רבים אחרים, הכל התחיל בגלל המינגווי. קראתי את 'הזקן והים' וראיתי סרט עליו בטלוויזיה, וידעתי שאני חייב להיות כמוהו. בהתחלה זה היה קצת קשה, כי ההורים שלי לא ממש הבינו מדוע ילד בן 10 מתעקש לעשן סיגר ולשתות וויסקי. גם הטקסטים שכתבתי היו גרועים ממש. הבנתי שאני צריך לסגור את עצמי בחדר ולקרוא 2,000 ספרים בערך, וזה בדיוק מה שעשיתי".
הלר קרא את כל הגדולים, מפוקנר ועד אוסטר, וגם פרסם כמה סיפורים קצרים, אבל החיים הובילו אותו למקום אחר לגמרי. "כשלמדתי בקולג' השותף שלי לחדר ביקש שאמלא מקום של מישהו שנפצע בנבחרת הקאנו של האוניברסיטה. התברר שאני ממש טוב בזה ובתוך כמה שנים מצאתי את עצמי מתחרה מקצועי ואפילו מרוויח מזה כסף מעולה. גם ידעתי שהתשוקה לכתוב לא תעזוב אותי לעולם ושאני חייב לעשות עם זה משהו".
הלר חזר לכתוב ובמקביל שלח מכתב לעורך הראשי של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ובו הצעה מטורפת: להצטרף למסע של חבורת פיראטים שמטביעה אוניות של דייגים במטרה להציל את תושבי האוקיינוס. "שבועיים לאחר מכן קיבלתי מכתב בדואר שמבשר שאושר לי תקציב של 30 אלף דולר למשימה הזאת. חשבתי שהם עובדים עליי, אבל הם היו רציניים לגמרי. אז יצאתי עם שודדי הים להטביע ספינות דייגים".
גילוי עצמי
המסע של הלר עם הפיראטים, שגם תועד בסרט דוקומנטרי, הפך להיות אחת מהכתבות הנקראות ביותר בתולדות "נשיונל ג'יאוגרפיק", והלר נעשה כותב קבוע בצוות העיתון וגם אקטיביסט מושבע למען כדור הארץ. משימה פשוטה לכאורה, מסע קיאקים בסין, שוב שינתה את חייו.
"זה היה ביום הראשון של המסע", הוא משחזר, "המים היו רגועים ושקטים. פתאום הגיע משום מקום גל עצום, מעולם לא ראיתי דבר כזה, הוא פשוט לקח איתו את הקיאק הראשון בחבורה, של המדריכים הסינים. הם התהפכו ונלכדו בקיאק שלהם. קפצנו וחילצנו אחד מהם, אבל את הבחור השני לא הצלחנו להוציא משם. הוא פשוט מת לנו בידיים. בכינו כל הלילה ולמחרת ערכנו טקס לכבודו. הקראתי שם את השיר 'מתי אשוב הביתה', ובזמן שקראתי את השורות האלה ידעתי שאני חייב לחזור לכתוב פרוזה. לא היה לי שמץ של מושג מה אני הולך לכתוב, אבל ידעתי שבסוף יבוא השיר הזה".
הלר כתב את סיפורם של היג, אחד הניצולים הבודדים ממגיפת שפעת שהשמידה את מרבית אוכלוסיית כדור הארץ, וכלבו ג'ספר. היג חי בשדה תעופה נטוש ומדי פעם יוצא לטיסות כדי לחפש ניצולים אחרים. אחד מהם יהיה רוצח פסיכופט, אבל תהיה שם גם רופאה קסומה שתשנה את חייו.
"במקום למחוק את הקובץ", אומר הלר, "שלחתי אותו לסוכנת שלי וכתבתי 'מצורף השיט שכתבתי בחודשים האחרונים, אנסה להתחיל מחדש'. היא התקשרה כמה שעות אחר כך ואמרה לי: 'שמע, פיטר, השיט הזה הולך להפוך אותך לסופר מפורסם ועשיר'".
ומה בנוגע לקורמק מקארתי?
"עכשיו אני אומר שהוא ההשראה שלי. אני עדיין חושב שהושפעתי ממנו, אולי קצת יותר מדי. אבל אמריקה חושבת אחרת ואין לי שום כוונה להתווכח איתה".
תגובה אחת לכתיבת תגובה