צילום: עמית שעל
תהיה גבר, תנגן
אלון אולארצ'יק קליל, מוקי צפוי, עמיר לב עקבי, שאנן סטריט כואב וקוב מגוון. חמישה זמרים ותיקים משיקים אלבומים חדשים
אלון אולארצ'יק ואלעד אדר: בא להם בטבעיות
יש משהו מרגיז באלבום החדש של אלון אולארצ'יק, "יום אחד", שבו הוא משתף פעולה עם המוזיקאי העסוק אלעד אדר: התחושה שזה בא להם בקלות רבה מדי. היצירה סובבת סביב מפגשי עבודה בני יום, כשבסופו של כל אחד מהם נוצר שיר חדש. שמונה ימים — שמונה שירים. זה עשוי כל כך נכון ותפור במידה מדויקת, שזה בבחינת טוב מכדי להיות אמיתי: איך בדיוק הם יצרו כל שיר ביום אחד? ובעצם, אם כבר פרויקט קונספטואלי שהתוצאה שלו כה מהודקת, אז חבל שלא מצורף די.וי.די שמתעד את תהליך העבודה. מוזיקאים, מפיקים וכל מי שמתעסק בפופ ורוק יכלו רק להרוויח מזה.
"יום אחד" לא מציג את אולארצ'יק בשיאו כיוצר להיטים, אבל הוא בהחלט אלבום כיפי ונונשלנטי, בדיוק מה שראוי לצפות מיוצר בגילו ובמעמדו; לא כזה שמתאבד על כל אקורד וחרוז בדרך להיכל התהילה, אלא כזה שמזמן הוכיח את עצמו וכעת פשוט יוצר מתוך אהבה למוזיקה. כל השירים ידידותיים לרדיו, הבולטים הם "הולך חוזר" הקצבי ו"כשנרגע" המרשים עם שינויי המקצבים. האלבום קצרצר, חצי שעה בסך הכל, במינון מדויק, שמצד אחד משאיר טעם של עוד, ומצד שני לא מסתכן שמא יחזור על עצמו - בדיוק כמו שאלבום פופ־רוק חסר יומרה אמור להיות.
מוקי: חופשי זה לגמרי לא זה
מוקי (דני ניב) ידוע כאמן סולו, אבל מי ששם לב יודע שתמיד עמד לצדו פילוני (דני קרק), שותפו לשב"ק ס' ולכל ההפקות והלחנים באלבומים שלו. ב"לב חופשי", אלבומו החדש, נתן מוקי לאורי אבני הצעיר והמוכשר להוביל את ההפקה, וזה בהחלט ניכר במוזיקה - גם בסגנון וגם בסאונד, שברובו נשמע כמו רוק אמצע הדרך, ולקראת סופו מוסיף כמה גוני פופ של דאנס או נגיעות ים־תיכוניות. פילוני ידע להשלים את מוקי כמו שרק חבר ותיק יודע.
אפשר היה לשמוע את זה בלהיטים "אלוהים" או "ילדה סוכר" - להקה שמנגנת בחופשיות, כשהמיקרופון פתוח כל הזמן ותופס הערות שנזרקות באוויר. "לב חופשי", לעומת זאת, נשמע הכי לא ספונטני שיש ומרגיש מתובנת וצפוי.
האכזבה גדלה כשמגלים כמה כישרונות חתומים על הלחנים באלבום: יאיא כהן אהרונוב מהדג נחש ודודו טסה השתתפו בכמעט מחצית השירים, וגם שלומי שבן ויזהר אשדות תרמו לחן. מוזר לחשוב שבשיר "הנה אני מגיע" עבד מוקי עם גלעד כהנא וזאב נחמה — מפגש פסגה של כישרונות גדולים שפשוט לא מצליח להמריא.
זה לא אלבום רע: הסינגלים "לב חופשי" ו"ילד של אבא" הם להיטים קליטים. אבל זה גם לא אלבום מעניין, ובשביל פצצת אנרגיה כמו מוקי זו בעיה גדולה.
עמיר לב: ללא שיאים
שלוש שניות עוברות מרגע שלוחצים פליי ועד ששומעים את הקול הצרוד ואת הגיטרה שכה מזוהה עם עמיר לב. בלי גינונים נזרקים ישר לסצנה שמתוארת לפרטי פרטים: ילדים בתלבושת אחידה בפלאזה קטלוניה. "נוגע בדרכון", שיר הנושא, הוא בהחלט דרך מוצלחת לפתוח אלבום שבו למילים יש משקל גדול כל כך. השירים של לב דומים זה לזה, וקולו הצרוד והגשתו הסיפורית כמעט מכריחים אותו לתפקד כמגיש יותר מאשר כזמר.
למרות ה"מגבלות" הללו הצליח לב להגיע לשיאים פנומנליים בקריירה שלו: "כחול וירוק" עושה לי מחנק בגרון כמעט בכל האזנה, ו"חבק אותי", הרוקיסטי יותר. לצערי לא מצאתי באלבום החדש שיר שמשתווה לשיאים הללו. למרות זאת, הוא מהודק ויספק בעיקר את המעריצים, שחיכו חמש שנים לחומרים חדשים.
שאנן סטריט: שיר כאב
בדומה למוקי, שאנן סטריט בא מהרכב ישראלי שהראפ הוא אחד המרכיבים הבולטים בו. בשונה ממוקי, שאנן נשאר קרוב ברוחו ללהקה־האם (הדג נחש) ושיתף ביצירה כמה מחבריה. זהו אלבום הסולו השני שלו, הראשון שכולו באנגלית, והוא חלק מפרויקט שדרכו תיעד את תהליך האבל שלו בעקבות מות אחותו. השירים, 12 במספר, נושאים את שם החודש שבו נכתבו, ושם האלבום, "הכל לטובה", הוא משחק מילים יפה עם שם אחותו, טובה.
הבסיס הפאנקי והפלואו המוכר של שאנן הוא אותו פלואו. במקום כלי נשיפה ופזמונים קליטים השירים מלאים בתחושה תזזיתית וקצת כאוטית, שמעבירה את הכאב וחוסר האונים שבאבל, ופה טמון כוחו הגדול של הפרויקט. לרשימת הכוכבים החתומים על הלחנים (שלומי שבן, ברי סחרוף, חווה אלברשטיין) יש השפעה על התוצאה, אם כי היא לאו דווקא גורמת לה להיות נגישה יותר. הקהל של הדג נחש אמור להרגיש נוח עם האלבום, ואילו לחשדנים מומלץ להתחיל עם "February" העצוב או "Late May" היפה ולהמשיך משם.
קוב: יורה לכמה כיוונים
קוב (יעקב לשצ'ינסקי) הוא הגיבור האנדרדוג של מעמד הביניים, שלא ויתר על חלומו האמנותי ולא עזב את עבודתו היומיומית. "עורך דין בבוקר ומוזיקאי בלילות" הוא אחלה סלוגן, אבל כורח בעייתי במציאות תרבותית וכלכלית קשוחה. קוב הוא גיבור לא רק כי הצליח להכניס להיטים לרדיו ולהפוך לחביב המבקרים, אלא גם כי הוא מצליח לשמור על תדירות מרשימה של הוצאת אלבום בכל שנתיים מאז 2008, כולל התנסויות אלקטרוניות הרפתקניות. אם זה לא מספיק, קולו המעט צורם והמראה הג'ינג'י המחויך משווים לו מראה של סוס טרויאני בתעשיית המוזיקה. אין לו זמן לשחק את המשחק - הוא צריך לקום מוקדם לעבודה.
באלבומו החדש והקצרצר, "תוגת המפסידים", קוב לוקח את הקול שלו לכמה כיוונים: ב"פתאום את" הצעקות הצורמות שלו מוסיפות אנרגיה וחוצפה לשיר, וב"אין מיקוד" השקט והיפה הוא לוחש בקול גבוה. הבעייתיות בקולו מתגלה בגרסת הכיסוי ל"על כל אלה", ולמרות ההפקה המרשימה אין לקוב סיכוי מול הביצוע המקורי של יוסי בנאי. ההישג הוא שעדיין מדובר בביצוע טוב שסוגר את האלבום יפה. העטיפה וחוברת האלבום מורכבות מצילומים מתוך אוצר תמונות הפלמ"ח, אבל מי שמסתפק בקבצים דיגיטליים יוכל להוריד את השירים מהאתר של קוב בשיטת "שלם כפי שמתאים לך".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה