איך שומעים תקליט בלי רמקולים?

אדם היקר,

זה נכון. כדי להקשיב לתקליט לא צריך מגבר, רמקול או אפילו חשמל. מספיק להניח את המחט על התקליט, לסובב ולהקשיב. כאילו גלי הקול עצמם הוקפאו ונוצקו לתוך הפלסטיק. ובעצם, התיאור הזה לא כל כך רחוק מהאמת. אם תביט על החריץ הלולייני של התקליט בהגדלה, תוכל לראות שהוא מלא זיגזגים קטנים. כשמחט הפטיפון עוברת בחריץ, הזיגזגים מרטיטים אותה, היא מרטיטה את האוויר, האוויר מרטיט את עור התוף שלך ואתה שומע מוזיקה. לא צריך חשמל. גלי קול הם בסך-הכל רעידות של אוויר.

אביו של הפטיפון, הפונוגרף (שזה "רשמקול" ביוונית עתיקה) שתוכנן בידי תומס אדיסון ונבנה לראשונה ב־1877, היה מכשיר מכני פשוט. אפרכסת גדולה בצורת חרוט, שבקצה הצר שלה מתוחה יריעת קלף שאליה מחובר חרט מתכת קטן. כשמדברים לתוך האפרכסת, גלי הקול - שכזכור אינם אלא תזוזות של האוויר - מרעידים את יריעת הקלף שמרעידה את חרט המתכת. את תפקיד התקליט ממלא בורג שמנמן שסביבו מלופף נייר בדיל (הלוא הוא קודמו בתפקיד של נייר האלומיניום), וחרט המתכת מונח בתחילת ההברגה כך שהוא לוחץ את נייר הבדיל אל הבורג.

גרמופון. מספיק להניח את המחט על התקליט, לסובב, ולהקשיב | צילום: שאטרסטוק

כשמסובבים את הבורג, החרט נע לאורך ההברגה ומשאיר תלם בנייר הבדיל, ואם במקרה הוא בדיוק רוטט אז הוא מותיר תבנית של הרים וגבעות בצלמם ובדמותם של גלי הקול שהזיזו אותו. וכדי לנגן את ההקלטה כל מה שצריך לעשות זה להחזיר את החרט לתחילת החריץ ולסובב שוב את הבורג. החרט נע לאורך התלם, רוקד על ההרים והגבעות שחרוטים בו ומרעיד את יריעת הקלף שמרעידה את האוויר ומשחזרת את הרעידות המקוריות. אדיסון עצמו

סיפר שהוא כמעט נבהל כשהמכשיר עבד בניסיון הראשון, השמיע לו את קולו המוקלט מתוך האפרכסת וגרם לו להבין איזה מין להיט יש לו ביד.

עם השנים נייר הבדיל הפך לגליל שעווה, ואז לתקליט שטוח; תקליטים מוקדמים הוכנו משֶלָאק, שזה פלסטיק טבעי שחרקים הודיים מייצרים משרף עץ, ובשלב מאוחר יותר עברו לתקליטים עשויים ויניל (הקרוי גם PVC, ראשי התיבות של שמו המלא "פוליוויניל כלוריד"); וכמובן מתישהו הכניסו לסיפור חשמל ומיקרופון ורמקול; אבל הרעיון נשאר אותו רעיון. החריצים בתקליט הם ייצוג ממשי של תנודות האוויר: פסל דומם של גלי הקול עצמם, קפואים בפלסטיק, רק מחכים למחט שתקים אותם לתחייה.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il