מזל דגים

לצד דייגים צרובי פנים ושיער, מהוותיקים ביותר בנמל יפו, הגיעו למקום שחקניות קולנוע ישראליות, עיתונאי אוכל, חברי פרלמנטים של שתייה מפאבים שונים בעיר, אמרגני בידור, סוחרי משקאות, שפים וסופרים - אבל הערבוב הזה לא באמת מפתיע כשמכירים מקרוב את ססובר (40).

אנחנו נפגשים בפאב המועדף עליו, אחד מכמה מקומות שהוא פוקד בקביעות, וזמנו קצוב, כי עוד מעט מתחיל שידור של משחק קריקט. למרות התחביב האליטיסטי ולמרות שהוא בן לאחת המשפחות האמידות בחיפה, נראה שהוא מנסה להתרחק ככל האפשר מהדימוי של ילד שמנת ולגבש לעצמו זהות משלו, שאינה תלויה בייחוס המשפחתי.

אביו, גדי ססובר, קונסול כבוד של דנמרק בחיפה, הוא מבעלי חברת י. ססובר העוסקת כבר יותר מ־55 שנה בעמילות מכס ובשילוח. סבו, יעקב ג'יימס ססובר היה קונסול כבוד של ארצות הברית בעיר. "אני מתפרנס מהמשפחה, אני מנהל לה נכסים והשקעות", הוא מודה, "אבל את רוב העלות של הספרים שפרסמתי, למשל, שילמתי מהרווחים שעשיתי בסרט 'חופשת קיץ'".

גילי ססובר. "משרד החקלאות לא משתין על ענף הדיג כבר שנים" | צילום: אוראל כהן

כיום ססובר הוא, בין השאר, מפיק (חברת ההפקה שלו, זיגוטה, הפיקה נוסף ל"חופשת קיץ" גם את הסרטים "הנותנת", "ד"ר פומרנץ" ו"לבנון", ושתי הצגות תיאטרון, "אני לא דרייפוס" ו"כמעט נורמלי"), וסופר (לפני כשנה וחצי פירסם את "משתה", שמציג ערבוב של סיפורי זימה עם מתכונים, ואת ספר הפרוזה "הזכות ליתמות").

בעבר חיבר גילי את משפחתו לשף מאיר אדוני, חברו הקרוב מימי השירות בחיל הים (שאיתו גם הוציא את הספר "7 ארוחות פיתוי"), וזו היתה משקיעה קטנה (10%) בחברה המחזיקה בבעלות על המסעדות של אדוני, כתית והמזללה. לפני כשנה יצאה משפחת ססובר מהשותפות, ואהר'לה מנקובסקי, קובי בן עזרא ורפי מאור, השותפים בחברה, רכשו את המניות.

"אלה לא מסעדות שנכנסים אליהן כדי להרוויח, וממילא האפיזודה של המסעדנות במשפחה שלנו חלפה. עדיף לקנות סירת דיג ב־40 אלף שקל, להרוויח 3,000 שקל בחודש ולנוח", הוא מסכם את ההרפתקה.

מזכיר עמותת הדיג

הספר של ססובר. יצא בהוצאה עצמית

בשנים האחרונות מבלה ססובר את רוב זמנו על ספינות הדיג בנמל יפו. הוא מכהן כמזכיר יו"ר עמותת דייגי יפו ויד ימינו של היו"ר, סעדו זיינב, דור שביעי למשפחת דייגים. "הוא לא יודע לקרוא ולכתוב, ואני כן", מסביר ססובר, "אני עוזר לו בכל מה שצריך. מוודא שהפרוטוקולים יוצאים, עוזר לדייגים אם צריך". לפני כארבע שנים העתיק את מקום מגוריו ליפו והוציא רישיון דיג. הרומן שלו עם הים, שרק הלך והעמיק, הבשיל בשנה האחרונה לספר יפהפה ויחיד מסוגו בארץ - "הים שלנו", שסוקר את היצע הדגה המקומית באופן מעמיק ויסודי.

הספר, שיצא בהוצאה עצמית, נפתח בסקירה של היסטוריית הדיג באזורנו מתקופת המקרא ועד היום, נמשך בהסבר על סוגי הדיג הנהוגים בארץ כיום (דיג מכמורת, דיג הקפה, מערך חכות ודיג חופי), וממשיך במידע מלא על יותר מ־50 זני דגים ופירות ים שנדוגים בים התיכון, על ההיסטוריה שלהם, הטיפול בהם מבחינה קולינרית וכן מתכונים פשוטים וברורים. עוד משובצים בספר תצלומים של הדייגים המקומיים, שאותם צילם צלם האופנה והאמן דודי חסון. הם פרוסים על פני עמודים שלמים, בשחור־לבן, ומציגים את פניהם של הדייגים בקלוז־אפים מרשימים וחזקים.

רישומי הדגים בספר הם עיבודים שעשתה המעצבת ליאורה זמלמן, שהתבססה על דימויי דגים של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, והוא כולל גם כפולות עמודים שמציגות שרטוטים של ספינות דיג שאספו הדייגים.

"חסרים בארץ ספרים שמתעסקים בסוגי הדגים האלה", אומר מוסי פנצטר, אחד מסוחרי הדגים המובילים בתל אביב, "וניכר שנעשתה כאן עבודת מחקר מעמיקה". "יש בעברית ספרים על דגה", מצטנע ססובר. "ישנו הספר של פרופ' בלה גליל, שיצא ב־1998 ועוסק בעיקר בסרטנים, אך לא בהיבט הקולינרי, וישנו הספר שהוציאה מסעדת מול ים, שמתמקד בעיקר בדגה מיובאת. הרגשתי שחסר ספר שעושה כבוד לדגה המקומית ולדייגים המקומיים".

מרמירים וז'רבידות

שאלת הדגה המקומית רלבנטית במיוחד בימים אלה, שבהם ההיצע מצטמצם והולך, וססובר לא מהסס להצביע על האחראים: "אם תיכנסי לפקודת הדיג תראי שרשום בה במפורש 'שר החקלאות ימנה', 'שר החקלאות יעשה', 'שר החקלאות יחליט'. בפועל, משרד החקלאות לא משתין על ענף הדיג כבר שנים. המדינה הקימה את הענף הזה אך הזניחה אותו לחלוטין, במקום שתדאג לכך שיהיו כאן דגים ודייגים גם בעוד 50 שנה. פשוט מתעלמים מהענף".

סיפרוס מצוי. בספר יש רק דגים מקומיים

לנו, הסועדים, אומר ססובר, דווקא יש פתרון זמין, קל ואפילו זול: "יש דגים מקומיים נהדרים שהקהל אפילו לא מכיר, וזה רק עניין של יחסי ציבור. למה כולם מכירים את הברבוניות היקרות, שעולות יותר מ־100 שקל לק"ג, ואף אחד לא קונה את שאר הדגים הקטנים - את המרמירים, הז'רבידות או המליטות, שהמחיר שלהם נע סביב 40 שקל לק"ג? אנשים קונים שרימפס קפואים במקום לקנות גמברי אדום, שמחירו 20 שקל לק"ג, רק כי הם לא מכירים אותו".

ואכן, זו חשיבותו העיקרית של הספר, המאפשר לחובבי דגים להכיר טוב יותר את ההיצע המקומי ולהרחיב את המנעד הקולינרי שלהם מעבר לרבי־המכר ששולטים בשוק.

למה לא הרחבת את הסקירה לדגי יבוא שאפשר להשיג בארץ?

"זה מה שאני מכיר וזה מה שאני יודע. אני לא מבין דיג בים הצפוני ולא חקלאות ימית בים הצפוני. כל הדגים בספר מקומיים. אם בעקבותיו אנשים יתחילו להכיר ולאכול את הדגים האלה - אני לא צריך יותר מזה".