מלון ארבעה כוכבים

בסיומו של הסרט "מלון גרנד בודפשט" נרשמה מחוץ לאולם התגודדות סביב הפוסטר, המציג את רשימת הכוכבים הבלתי נגמרת שלו. "זה לא ההוא מפייט קלאב?", שאל בחור הלום את הבחורה שלצדו, שפערה מולו מבט פסבדו־אינטלקטואלי, "אני לא מאמינה שאני יוצאת כבר שלוש שנים עם מישהו שלא יודע מי זה אדוארד נורטון", היא נזפה בו ומיהרה להימלט סמוקה מבושה.

היכולת של הבמאי ווס אנדרסון לגייס לסרט המופק מחוץ לחיקם המפנק של האולפנים הגדולים שורה ארוכה של כוכבים הוליוודיים היא אחד משלושת הדברים המרשימים ב"מלון גרנד בודפשט". פה הארווי קייטל מפתיע בארבע דקות, ושם ביל מארי מפציע לדקה וחצי משעשעות, וגם ג'ף גולדבלום, ג'וד לאו ואוון וילסון, ועוד ועוד סופרסטארים שבאים והולכים, עד שלרגע נדמה לך שאתה צופה בכלל בסרט של רוברט אלטמן ומתפלא מדוע טים רובינס עדיין לא הופיע.

מה שאנדרסון עושה אפילו טוב יותר מאלטמן הוא לברוא בסרטים שלו עולם דמיוני, סוריאליסטי, עז בצבעים ועשיר ברעיונות, משהו בסגנון "דוקטור סוס פוגש את אנדי וורהול".

כל שוט אצלו הוא יצירה ויזואלית עוצרת נשימה, כל סצנה היא חגיגה לעין, והתוצאה הסופית מרנינה ומרגשת ואפילו מבשרת טובות על עתידו של הקולנוע הדו־ממדי. מעצבי תפאורה או תלבושת שמעוניינים לזכות ב־2014 בפרסים, תשכחו מזה - אין לכם סיכוי מול "מלון גרנד בודפשט". קלוש מכך הוא הסיכוי לעקוב בסרט אחרי כל המחוות של אנדרסון למאה ומשהו שנים של קולנוע. במהלך חמש דקות אקראיות, למשל, הוא מראה לנו פרודיה משעשת על סרטי ג'יימס בונד, מחווה מרגשת ל"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק, קריצה ל"החותם השביעי" של ברגמן ואפילו חיקוי של אד נורטון בגרמנית לטומי לי ג'ונס ב"הנמלט". משחק הטריוויה שאנדרסון משחק עם הצופה בכישרון יוצא דופן, כמעט מצליח להשכיח את העובדה שהוא גם מנסה לספר לנו סיפור.

זהו סיפורו של מלון שמעולם לא היה קיים אי שם במדינה בדיונית במערב אירופה של ראשית שנות השלושים, ושל הקונסיירז' שלו גוסטאב (רייף פיינס המרשים), הומניסט, ליברל, צרכן כפייתי של בושם וחובב נשים בשנות השמונים המאוחרות. גוסטאב מאמץ את הבל בוי החדש, ויחד הם עתידים לעזוב את עבודתם לטובת הרפתקאות מסמרות שיער בעקבות ציור נחשק ונגד כוחות פשיסטיים שעתידים לכבוש את היבשת.

קשה לכתוב מילים רעות על הסיפור שאנדרסון כתב. הבעיה היא שהוא לא מצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהבמאי האמריקאי מספק באלמנטים אחרים של היצירה שלו.

בניגוד להיצ'קוק, שאנדרסון מעריץ ללא ספק ושהתנגד בתוקף לשלב בסרטים שלו שוטים שלא מקדמים את העלילה, נדמה שאנדרסון עסוק בהפך הגמור. נדמה שיותר חשוב לו לשחזר סצנה של האחים מרקס מאשר לדאוג שבסרט שלו תהיה איזו שורה תחתונה משמעותית, שהצופים יתקשו להירדם בגללה בלילה. אנדרסון מתיימר ומצהיר שהתסריט נכתב בהשראתו של הסופר סטפן צוויג, אבל את הסחורה המובטחת הזאת הוא לא מספק. זה משאיר אותנו עם 99 דקות של שעשועון קולנועי מרהיב, אבל לא עם יצירת המופת שאנדרסון בהחלט מסוגל לביים.