כלכלנים בורחים מבשורה

התאריך היה אוגוסט 2008 וג'יימס בולרד חשב שאין סיבה לדאוג. או בניסוחו: "רמת הסיכון המערכתי ירדה דרמטית, אולי אפילו לאפס". במילים אחרות, אין סיכון למשבר פיננסי רציני. הוא טעה כמובן. חודש לאחר מכן המערכת הפיננסית קרסה, וסחפה את הכלכלה העולמית למשבר החריף ביותר זה 80 שנה.

אבל בולרד, אחד מקברניטי הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי, לא היה לבד. עכשיו מתברר שבחודשים שקדמו למשבר הפיננסי רובם המכריע של בכירי הפד לא הצליחו לזהות את התהום הפעורה שהכלכלה שעטה לעברה. אפילו באמצע ספטמבר, יום אחרי קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, הם בקושי דיברו על משבר. במקום זאת, הם בכלל היו מודאגים מאינפלציה.

מה מקור העיוורון הזה? איך ייתכן שמיטב הכלכלנים בארצות הברית לא הצליחו לזהות בזמן אמת את רמת הסכנה שנשקפה למשק האמריקאי ולכלכלה העולמית, והתמקדו במקום זאת בהסחות דעת? השאלה הזאת מעסיקה בחודש האחרון כלכלנים, סוציולוגים ומומחים לרגולציה, שחלקם מציעים תשובה מטרידה: זה בדיוק מה שקורה כשכלכלנים מנסים להבין את הכלכלה.

129 פעם אינפלציה

ועדת השווקים הפתוחים (FOMC) של הפד היא אחד הגופים המשפיעים ביותר על הכלכלה העולמית. זו הוועדה שקובעת את המדיניות המוניטרית בארצות הברית, ובשנים האחרונות 12 החברים בה גם נדרשו לנווט את המערכת הפיננסית, ולא רק באמריקה, לחוף מבטחים. בחודש שעבר התפרסמו הפרוטוקולים המפורטים של דיוני הוועדה מ־2008, והם מספקים הצצה מרתקת לתהליך קבלת ההחלטות בפד וגם שופכים אור על חוסר הנכונות שלו להגיב בעוצמה למשבר המתהווה.

למשל באמצעות הורדת ריבית. כיום התרגלנו למציאות שבה שוררות בעולם ריביות אפסיות: כך מנסים הבנקים המרכזיים, בעקבות הפד, להמריץ את הכלכלה. בסתיו 2008 הריבית בארצות הברית עמדה על 2% והיה מרחב לפעולה. אבל למרות הפניקה שאחזה בשווקים, אף שעומק המשבר כבר הסתמן, הפד החליט לא לגעת בריבית.

למעשה, בדיון התקופתי של ועדת השווקים הפתוחים ביום שאחרי קריסת ליהמן, חברי הוועדה חששו דווקא מעליות מחירים: הם הזכירו את המילה אינפלציה 129 פעם בעוד החשש למשבר מערכתי הוזכר רק ארבע פעמים. זאת אף שכבר היו זעזועים במערכת הפיננסית מוקדם יותר באותה שנה. נשיא הבנק הפדרלי של קנזס תומס הוניג הפציר בעמיתיו: "צריך להסתכל מעבר למשבר המיידי. אני מכיר בכך שהוא רציני, אבל יש לנו גם בעיית אינפלציה". היו גם קולות אחרים. ג'נט ילן, אז נשיאת הבנק הפדרלי של סן פרנסיסקו וכיום יו"ר הפדרל ריזרב, הזהירה ממשבר חמור (וגם הפגינה חוש הומור. אחד מסימני ההאטה: "המנתחים הפלסטיים בסן פרנסיסקו מדווחים שמטופלים דוחים ניתוחים קוסמטיים"). ובכל זאת, הוניג ועמיתיו הנצים קבעו את הטון. הריבית נותרה על כנה.

לא רואים את היער

אז למה הפד הגיב כל כך לאט באותם ימים טרופים של 2008? סיבה מרכזית אחת היתה מחירי הנפט, שרשמו שיאים באותה שנה ושכנעו את נצי הפד שהאינפלציה בפתח. קווין וורש, חבר מועצת הנגידים של הפד, הצהיר באוגוסט ש"סיכוני האינפלציה אמיתיים מאוד ורציניים יותר מאשר הסיכונים לצמיחה".

אבל מחירי הנפט הם הסבר לא מספק. שוק האנרגיה ידוע בהתנהגות תנודתית, והמחירים בו רושמים עליות וירידות. הם לא היו אמורים להסיח את דעת קברניטי הפד ממה שמתרחש בפועל בכלכלה. וזו בדיוק השאלה: למה הם לא ראו מה קורה? יכול להיות שזו שאלה לא הוגנת. כפי ש"האקונומיסט" כתב, "לא צריך להעמיד פנים שמדובר באנשים מטופשים במיוחד שלא הצליחו לקבל את ההחלטה המתבקשת". את המשבר הפיננסי, "האקונומיסט" קבע, פשוט אי אפשר היה לראות. מדובר ב"טרגדיה בלתי נמנעת".

ובכל זאת, למה אי אפשר היה לראות את המשבר? מה מקור העיוורון? מרק רו, פרופ' למשפטים ומומחה לרגולציה מאוניברסיטת הרווארד, טען השבוע שמדובר בתופעה מחזורית, דפוס שבו הרגולטורים עסוקים תמיד במשבר הקודם. אחרי התרסקות בשווקים המפקחים קובעים כללים חדשים שמטרתם למנוע הישנות עוד משבר. הכלכלה מתאוששת, המשבר נמוג מהזיכרון, הרגולטורים מרוצים מעצמם, ולא מבחינים שמתחת לפני השטח מתבשל המשבר הבא: וזה בדיוק מה שקרה גם ב־2008, כך טוען רו.

ויש גם מי שמרחיב את היריעה עוד יותר. כשבוחנים את דיוני ועדת השווקים לאורך שנים, מגלים שחבריה מצליחים לזהות את הנקודות אבל כושלים באופן סדרתי בחיבורן לתמונה כוללת. זו הטענה של צוות סוציולוגים מברקלי, בראשות פרופ' ניל פליגסטיין, שניתחו את הפרוטוקולים של כל 65 הדיונים בפד בשבע השנים שקדמו למשבר.

דיוני ועדת השווקים הפתוחים, מצאו הסוציולוגים, מתמקדים במדדים כלכליים שגרתיים כמו אינפלציה, אבטלה וצמיחה, שבאמצעותם מסתכלים חבריה על מצבם של מגזרים שונים בכלכלה. מה שקברניטי הפד לא רואים הוא את הקשר בין המגזרים האלה והאופן שבו הם משפיעים זה על זה. כך קרה שגם כאשר הם הכירו (באיחור) בקיומה של בועת נדל"ן, הם לא הצליחו להבין איך הבועה קשורה לשוק משכנתאות הסאב־פריים, ואיך שוק זה משפיע על המערכת הפיננסית כולה דרך מכשירים פיננסיים מורכבים מבוססי משכנתאות. ולכן, כותב פליגסטיין, קברניטי הפד "לא הבינו כמה ירידה במחירי הדיור עלולה להשפיע על כל הכלכלה".

אז מה היתה הבעיה של קבריניטי הפד? לסוציולוגים יש תשובה מפתיעה: ברובם המכריע, חברי ועדת השווקים הפתוחים הם מאקרו־כלכלנים. כל אחד מאיתנו נשען על כלים שונים כדי להבין את המציאות, וחברי הוועדה נשענו על מדדים כלכליים. אלה אמנם מתרגמים בהצלחה את הפעילות המורכבת של המשק לקומץ מספרים, אבל באופן פרדוקסלי פשוט לא מאפשרים ליצור תמונה כוללת של הכלכלה. "חברי הפד חושבים שהם יכולים להבין את הכלכלה באמצעות המודלים שלהם", אומר פליגסטיין ל'כלכליסט', אבל המודלים שלהם לא מתארים את הקשר בין השווקים השונים, "ולכן המודלים ימשיכו להיכשל".

ויש עוד גורם. לא רק שחברי הוועדה הם כלכלנים, הם גם כלכלנים מנומסים. לוועדה נבחרים כלכלנים שלא נוטים לנקוט עמדות קיצוניות, ועיון בפרוטוקולים מראה איך הם מתבטאים בזהירות. גם כשהם מזהירים מתרחישים חמורים, הם מסייגים את דבריהם ומנסים להפחית בחשיבות האזהרות שלהם עצמם. כדי לשנות את המצב, קובע פליגסטיין, נדרש שינוי מהותי בהרכב הוועדה.

התחזית: אותו הדבר

המשבר הפיננסי הוביל לחשבון נפש בקרב הכלכלנים, כמו גם בקרב הרגולטורים. חוקרים צעירים מקדישים היום לא מעט אנרגיה למציאת דרכים לשילוב הענף הפיננסי במודלים שלהם, ואילו הבנקים המרכזיים מפקחים באופן הדוק הרבה יותר על המערכת הפיננסית. ועדיין, בסופו של יום, את המדיניות הכלכלית מנווטים אותם האנשים, שמקיימים את אותם הדיונים, באותו פורמט. וכולם כלכלנים. "באופן לא מפתיע, מאז האירועים של 2008 דבר לא השתנה בוועדת השווקים הפתוחים", כותבים פליגסטיין ועמיתיו הסוציולוגים. המסקנה שלהם ברורה: "בפעם הבאה שתתרחש קריסה מערכתית בהיקף כזה, אפשר לצפות לאותה תוצאה".