אסור לחכות לפוליטיקאים
ההתאוששות המהירה יחסית של ארה"ב מהמשבר למרות המחלוקות חסרות התקדים בבתי המחוקקים בוושינגטון נזקפת לזכות הגמישות המבנית של המשק האמריקאי. מדינות אחרות צריכות להסיק מסקנות ולצמצם את הקשיחות בכלכלתן
חוסר יכולת של ממשלות לפעול בהחלטיות כדי לטפל בנושאים כלכליים דוגמת צמיחה, אבטלה וחלוקת הכנסות הוא מקור לדאגה כמעט בכל מקום בעולם. הקיטוב הפוליטי בארה"ב, המבוי הסתום שאליו נקלעו תהליכי חקיקה בגבעת הקפיטול, והעקשנות חסרת האחריות של המחוקקים עוררו חשש כבד להשלכות הכלכליות של משחקי הורדות הידיים הללו.
אלא שניתוח שנעשה לאחרונה הראה שיש מתאם נמוך בין הביצועים הכלכליים היחסיים של מדינה לבין מידת ה"תפקודיות" של ממשלתה. למעשה, שש שנים מאז פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, כלכלת ארה"ב מציגה נתונים טובים יותר משל יתר העולם המפותח במונחים של צמיחת תמ"ג, פריון ועלות עבודה ליחידת תפוקה. כל זאת למרות רמת השיא של הקיטוב הפוליטי בוושינגטון.
מובן שלא צריך להגזים - שיעור האבטלה בגרמניה, קנדה ויפן הוא נמוך מבארה"ב, שחלוקת ההכנסות בה היא כמעט ברמה הגבוהה ביותר מבין הכלכלות המפותחות. עם זאת, כשמסתכלים על הביצועים הכלכליים היחסיים, ארה"ב יוצאת בזול מחוסר התפקוד הפוליטי שלה.
מבלי להפחית בערכה הפוטנציאלי של הנהגת מדיניות החלטית, ברור לחלוטין שישנם משתנים נוספים במשוואה ומבט אליהם עשוי להועיל למדינות רבות.
הנחת היסוד שלנו היא שהאינטגרציה הגלובלית והצמיחה הכלכלית של מדינות מפותחות הניעה תהליך רב־שנים של שינוי עמוק. הנוכחות של המדינות הללו בסקטור הסחיר של הכלכלה הגלובלית משפיעה על המחירים היחסיים של הסחורות ועל היקף הייצור הן מהצד של ההון והן מהצד של העבודה.
בד בבד, צניחת המחירים של המוליכים למחצה עודדה הצפה של טכנולוגיות מידע ותקשורת שמפשטות את שרשראות האספקה, ומייתרות את הצורך בעבודות רוטיניות ועבודות בעלות ערך מוסף נמוך בצד הסחיר של הכלכלות המפותחות.
אלו הן מגמות נדירות שדורשות בחינה מעמיקה ותגובה שתיקח בחשבון גם את הטווח הארוך. מדיניות קצרת רואי יחסית אולי הצליחה בעבר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשארה"ב היתה כוח דומיננטי בעולם, וכאשר קבוצה מצומצמת של מדינות מפותחות היתה אחראית לרוב התוצר העולמי. אלא שהמצב הזה לא יכול להתקיים כאשר שימור הצמיחה דורש הסתגלות לשינויים מהירים בנוף הכלכלי.
אם כך, מהו הדבר שלזכותו ניתן לזקוף יותר מכל את הביצועים הטובים יחסית של הכלכלה האמריקאית בתקופה שלאחר המשבר?
חשיבותה של אי־עשייה
הגורם המרכזי הוא הגמישות המובנית של הכלכלה האמריקאית. ההיפטרות ממינוף היתר התרחשה בקצב מהיר יותר מאשר במדינות אחרות וחשוב מכך, המשאבים והתוצר הופנו במהירות לסקטור הסחיר כדי למלא את הפער שנוצר כתוצאה מההיחלשות בביקוש הצרכני הפנימי.
התהליך הזה מצביע על כך שגם אם החשיבות שניתנת לפעולות שהממשלה עושה היא גדולה, יש חשיבות גדולה לא פחות למה שהיא לא עושה. מדינות רבות מנהיגות מדיניות שמגנה על סקטורים או ענפי תעסוקה שונים, ולכן יוצרת קשיחות מובנית בכלכלה שלהן. המחיר של מדיניות כזו עולה עם הצורך בשינוי מבני כדי לעודד צמיחה ותעסוקה (וגם להתאושש מדפוסי צמיחה לא מאוזנים וטלטלות מערכתיות).
אין ולו מדינה אחת שנקייה מכל רבב מבחינה זו, אבל ישנם הבדלים מהותיים בין המדינות.
קל לדבר על צמצום הקשיחות המבנית של הכלכלה - וקשה הרבה יותר לעשות. חלק מהקשיחות נובעת ממנגנוני הגנה סוציאלית, שרואים את העולם דרך משקפיים של עובדים ומגזרים ולא דרך כאלו של משפחות ופרטים. חלק אחר ממנה נועד פשוט להגן על קבוצות לחץ מפני תחרות והוא מייצג את האינטרסים שלהן.
רפורמות מסוג זה אינן בשום אופן מייצגות תפיסת עולם הדוגלת בשוק חופשי באופן קיצוני. המטרה שלהן היא לא להפריט את הכל או להנציח את התפיסה הארכאית והשגויה שהשווקים מווסתים את עצמם. להפך, לממשלה יש תפקיד משמעותי בשינוי המבני, אבל עליה לדעת גם מתי היא צריכה לפנות את הדרך.
ההחלטה של אירופה
בהשוואה לארה"ב, לאירופה יש שני סוגים של בעיות. הסוג האחד הוא הצורך, במיוחד במדינות דרום היבשת, לקדם גמישות מבנית ולהעלות את הפריון. בעשור הראשון לקיומו של מטבע היורו, עלות העבודה ליחידת תפוקה במדינות דרום הגוש נעה בדפוס שונה מאשר בגרמניה ובמדינות הצפון, כשהצמיחה בהן השתמרה הודות לנטילת חובות ציבוריים או הודות לחלק הגדול של הממשלה בסך הביקוש הפנימי. במקרה של ספרד, הצמיחה השתמרה בשל סקטור נדל"ן ממונף עד זרא שהתברר כבועתי.
בהיעדר שערי חליפין, תכנון מחדש של המערכת כדי לאפשר לצד הסחיר של הכלכלה לייצר צמיחה יגרור דפלציה יחסית - שתהיה מכאיבה לנוכח סביבת האינפלציה המתונה.
שנית, גוש היורו התיר להתפלגות המגמות הזו להתרחש מכיוון שהמדיניות שמשפיעה על שיעור הצמיחה מבוזרת בין המדינות החברות בו. המטבע המשותף והמדיניות המוניטרית האחידה נמצאים במתח מתמיד עם מגוון סוגי המדיניות בנושאי מיסוי, חברה והשקעה ציבורית - שכולם משפיעים על הגמישות המבנית של הכלכלה.
מטבע הדברים, מצב העניינים הזה אינו יציב. בסופו של דבר אירופה תידרש להחליט על איחוד פוליטי, תקציבי ומדיני עמוק יותר, או שהיא תצטרך לגבש מבנה שיכלול מנגנוני ויסות - למשל ניידות גדולה יותר של כוח עבודה - כדי לגשר על הפערים בפריון בין המדינות החברות בה.
מדינות רבות, ולא רק באירופה, חייבות לבצע התאמות מבניות כדי להגיע לדפוסי צמיחה בני־קיימא. כוח העבודה בכל המדינות המפותחות ניצב מול אתגרים - בעיקר טכנולוגיים - זהים, ולכן נוצרת חלוקה אי־שוויונית של ההכנסות, שנעות לעבר הקצה העליון של הפירמידה, אל בעלי ההון.
ההבדלים חוצי הגבולות בביצועים הכלכליים משקפים גם בחירות שנעשו בעבר ומשפיעות כיום על קצב ההתאמות המבניות. התנאים הבסיסיים משנים, ובמובן זה המדיניות האמריקאית לאורך השנים הבטיחה את העמידות הגבוהה יחסית של הכלכלה לא רק בפני משברים עולמיים אלא גם בפני אי־יציבות פוליטית פנימית.
גמישות מבנית היא לא חזות הכל. רמה גבוהה יותר של השקעה ציבורית תסייע גם כן ליצור התאוששות בת־קיימא, במיוחד במדינות המפותחות. אבל המגבלות התקציביות של מדינות רבות עלולות לעכב תגובות של הדרג הפוליטי למשברים, ולכן רפורמות שיעודדו גמישות מבנית של הכלכלה הן מקום טוב להתחיל בו.
מייקל ספנס הוא חתן פרס נובל לכלכלה ופרופסור באוניברסיטת ניו יורק. דיוויד בריידי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד. פרוג'קט סינדיקט 2014, מיוחד לכלכליסט
2 תגובות לכתיבת תגובה