אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מתכת ודם: האי שמשלם את מחיר האייפד שלכם צילום: Matilde Gattoni

מתכת ודם: האי שמשלם את מחיר האייפד שלכם

בכל סמארטפון חדש שנמכר מותקן רסיס מבָּאנְגְקָה, אי אינדונזי קטן שאוצרות הטבע שבו סחפו אותו לחורבן אקולוגי ואנושי

20.03.2014, 10:05 | מתאו פאגוטו, wired
שמונה בבוקר ברֶבּוֹ, כפר דייגים בחופו של האי בָּאנְגְקָה באינדונזיה. דברים מתחילים לזוז. עשרות צעירים לבושי סחבות מתאספים בנמל הקטן. לכל אחד מהם ג'ריקן דלק ושקית ובה ארוחת הצהריים. הם עומדים תחת השמש הטרופית, מביטים בדממה אל האופק. הם מחכים לסירת הדיג הקטנה שתוביל אותם כמה מאות מטרים אל תוך הים, שם ממתין להם קומץ ביתני עץ שצפים על רפסודות רחבות.

קראו עוד בכלכליסט

הם לא הולכים לדוג. משהו יקר הרבה יותר מִדגים מחכה להם בקרקעית הים, משהו שהם יהיו מוכנים למות עבורו: מתכת יקרה, אחת היקרות בעולם. באנגקה, אי ששטחו גדול רק במעט משטח קפריסין, מספק כ־30% מהתוצרת העולמית של בדיל, חומר שמרכיב מגוון רחב של מוצרים יומיומיים, מחלקי מכוניות, דרך פחיות שימורים ועד מוצרי חשמל.

כורי בדיל מקרצפים את קרקעית האוקיינוס השקט במוטות במבוק. ליונג, מזקק  בדיל: "כשאתה נקבר אין לך מה לעשות", צילום: Matilde Gattoni כורי בדיל מקרצפים את קרקעית האוקיינוס השקט במוטות במבוק. ליונג, מזקק בדיל: "כשאתה נקבר אין לך מה לעשות" | צילום: Matilde Gattoni כורי בדיל מקרצפים את קרקעית האוקיינוס השקט במוטות במבוק. ליונג, מזקק  בדיל: "כשאתה נקבר אין לך מה לעשות", צילום: Matilde Gattoni

52% מהבדיל בעולם משמש להלחמת מעגלים חשמליים בסמארטפונים, טאבלטים ומחשבים ניידים. בשנה שעברה נמכרו יותר ממיליארד סמארטפונים ו־184 מיליון טאבלטים (לפי נתוני חברת המחקר IDC מדובר בגידול שנתי של 40% ו־53.4% בהתאמה). ומחיר הבדיל, בעקבות כך, הרקיע שחקים בעשור החולף - מ־5 דולר לקילוגרם ליותר מ־23 דולר לקילוגרם. ענקיות האלקטרוניקה סמסונג, בלקברי, LG, מוטורולה, נוקיה וסוני הודו שבדיל שנכרה באי באנגקה משמש אותן בשרשרת האספקה שלהן.

וזה כנראה רק קצה הקרחון. "סביר שבדיל מאיי אינדונזיה מגיע אל כל יצרני האלקטרוניקה הגדולים", אומרת מוניק למפרס, מנהלת בתוכנית מכשירי החשמל של הארגון ההולנדי IDH (היוזמה לסחר בר־קיימא IDH), שעורך בימים אלה מחקר על נסיבות כריית הבדיל בבאנגקה ועל השלכותיה. כי כריית הבדיל בבאנגקה בת 1.25 מיליון התושבים אולי מזינה את הרעב העולמי לצעצועי הייטק, אבל גובה על כך מחיר הרסני לסביבה ולבני האדם, שהכניסו את תעשיית הבדיל אל חייהם.

הביקוש העולמי, שתמיד עולה על ההיצע, הפך את האי למכרה ענק. המכרה הזה הולך ומתעצם, גם באדמת האי וגם בים סביבו. 13 שנות כרייה חסרת הבחנה צילקו את היערות הטרופיים הקדמוניים במכתשים כמו־ירחיים שזוהמו במים חומציים ומתכות כבדות. ב־2001 הופרטה התעשייה והרשויות החלו להנפיק רישיונות כרייה והתכה; כמעט בבת אחת הוצף האי ברבבות אנשים שמכונים "כורים לא רשמיים" - פנסיונרים, עקרות בית, דייגים לשעבר וילדים שעוסקים שלא כחוק בכרייה של בדיל בכל מקום שהם רק יכולים.

חלקת חול ופסולת שייבשה חלק מהים של באנגקה. אינונו: "את ההשלכות נרגיש גם בעוד מאות שנים", צילום: Matilde Gattoni חלקת חול ופסולת שייבשה חלק מהים של באנגקה. אינונו: "את ההשלכות נרגיש גם בעוד מאות שנים" | צילום: Matilde Gattoni חלקת חול ופסולת שייבשה חלק מהים של באנגקה. אינונו: "את ההשלכות נרגיש גם בעוד מאות שנים", צילום: Matilde Gattoni

לפי משרד האנרגיה בממשל המחוזי, 30%–40% מאוכלוסיית באנגקה עוסקת בכרייה באופן פעיל. מיעוט הכורים פועלים ברישיון. רוב הכורים חפרו מכרות מאולתרים באתרים שהכרייה בהם אסורה, לרבות פארקים לאומיים ויערות מוגנים. עבודת ילדים, פציעות ותאונות קטלניות הן מראה שכיח כאן.

חיילי הבדיל

לאחר ההגעה למבנים הצפים תושבי הכפר רבו, כולם כורים לא חוקיים, ניגשים לעבודה. שלושה מהם קופצים לבריכה הבוצית החומה שנוצרה בין המבנים הצפים ושצבעיה בולטים בניגודם לטורקיז של הים מסביב. בכל חצי שעה הם עולים מעל פני המים להפסקה של עשר דקות ואז שבים וצוללים לעומק שמונה מטרים. כל אחד מהם נושא צינור פלסטיק גדול אשר מחובר למשאבת דיזל, שיונקת בדיל מקרקעית הים כמו שואב אבק גדול. צינור פלסטיק נוסף מחובר למשפך מעל פני הים, מונע על ידי אותו המנוע ומזרים למעמקים חמצן שמאפשר לכורים התת־ימיים לנשום.

שלושה כורים חובטים בקרקעית הים במקלות במבוק כדי לערבל את החול ולחשוף את המחצבים. הללו מצטברים על הפלטפורמות הצפות, וצינורות שאיבה פועלים על רציפי העץ הצפים ושוטפים את החול והפסולת בחזרה לים. כל רפסודה כזאת יכולה לשאת 15 ק"ג בדיל ביום. שכרם של הכורים, בכפוף למחיר הבדיל בעולם, הוא 15 דולר ליום לכל היותר, שכר כפול מזה שהיו מרוויחים בעבודה חקלאית. ואולם, חגיגת מחצבי הטבע הזאת גם גובה מחיר, בעיקר מהם.

אמירודין ובתה נובי. עבדות ילדים היא מראה נפוץ באי, צילום: Matilde Gattoni אמירודין ובתה נובי. עבדות ילדים היא מראה נפוץ באי | צילום: Matilde Gattoni אמירודין ובתה נובי. עבדות ילדים היא מראה נפוץ באי, צילום: Matilde Gattoni

"הצוללנים מסכנים את חייהם", אומר הוואיי ליונג (31) ומתאמץ שקולו יישמע מבעד לרעש מחריש האוזניים שמפיקות המשאבות סביבו. החום בלתי נסבל, ופרצי גז הפליטה מהצינורות סביב רק מחמירים אותו. הפועלים בחדר, כמה מהם בני 14 בלבד, עובדים רק חצי שעה וכבר נוטפים זיעה, מי ים ובוץ. גם בים התנאים קשים: הבורות שנוצרים במהלך הכרייה עלולים לקרוס בקלות ולקבור את הצוללנים מתחת לתלוליות חול בגובה מטרים. ליונג מכיר את הבורות האלה. הוא הבעלים של ממגורת בדיל צפה, אך בימיו כצוללן שרד בכמה מפולות כאלה. "אתה פתאום נקבר ואין לך מה לעשות", הוא אומר. לפי איגוד הסביבה המקומי וולהי, בשנה שעברה מתו בבאנגקה 53 כורים.

הכורים הלא חוקיים משחקים משחק מחבואים מסוכן עם המשטרה. מלסרי אמירודין (33) ובתה נובי אכר (15) יושבות בביתן הצנוע בבָּטָקוֹ לצד עוד שתי כורות. אמש סגרה המשטרה את המכרה שעבדו בו. כורי הבדיל על אדמת האי כורים בורות, מרטיבים את הקרקע באמצעות ברזי מים ואז שואבים את הבוץ בצינורות פלסטיק לגיגיות עץ גדולות ובהן מסננים את המחצב - כמו במכרות הימיים. אמירודין ובתה עברו לכאן מהבירה פַּנְגְקַל פִּינָאנְג כדי להתפרנס מאיסוף טיפות בדיל שנופלות מגיגיות העץ של כורים אחרים. העבודה הזאת מכניסה להן יחד 20 דולר ביום. כמו רוב הכורים, אין להן מושג מה עושים בבדיל הזה. כשמראים להן אייפון הן משתאות. "אנחנו צריכות לבקש יותר כסף", אמירודין מתבדחת.

סוגרים את הים

מכרה שהתרוקן ננטש. הרשויות דורשות מתאגידי הכרייה המורשים להשיב את המכרות המשומשים לקדמותם: למלא את הבורות באדמה ולשתול בה צמחייה חדשה.

פועל במחסני תאגיד הבדיל פי.טי טימה. 100 אלף טונות מאדמת האי לסדנאות בסין, צילום: Matilde Gattoni פועל במחסני תאגיד הבדיל פי.טי טימה. 100 אלף טונות מאדמת האי לסדנאות בסין | צילום: Matilde Gattoni פועל במחסני תאגיד הבדיל פי.טי טימה. 100 אלף טונות מאדמת האי לסדנאות בסין, צילום: Matilde Gattoni

ואולם, הכורים הלא חוקיים לא מצייתים לכללים, וקשה לאכוף אותם עליהם. נסיעה באי חושפת חבלי ארץ שלמים של אדמת מכרות נטושה, אשר פה ושם, בנקודות בודדות, אפשר לראות קבוצות של דקלים שננטעו בה. חברת הבדיל הממשלתית פי.טי טימה (PT Timah), יצואנית הבדיל הגדולה בעולם, טוענת שכורים לא חוקיים חודרים למכרות משומשים שהוחזרו לקדמותם ופותחים אותם מחדש. אף על פי שהטענה נכונה בחלקה, אִיסְמֵד אינוֹנוּ, סגן הרקטור של אוניברסיטת באנגקה בֶּלִיטוּנג ומומחה לחקלאות וסביבה, אומר שגם התאגידים נושאים באחריות למצב. "אחד הגורמים להרס הסביבתי הוא העיכוב בהליכי שחזור הקרקע", הוא אומר. "החברות צריכות להקפיד על כך, והממשלה צריכה לקנוס את אלה שלא מקפידות".

בים המצב חמור יותר. לצד צי של 52 אוניות מחפר וסירות שאיבה של פי.טי טימה פועלים מאות מכרות צפים זמניים. כולם יחד שולפים מסביב לשעון מחצבי בדיל מקרקעית הים ומזרימים את שאריות החול והפסולת בחזרה למים. "באנגקה השתנתה מאוד מאז ילדותי", אומר ליונג, "חלק ניכר מהחוף הזה היה ים לפני עשר שנים".

המקומיים מספרים שקו החוף של רבו הוליד שרשרת לשונות שנוצרו מהחול שנפלט מאוניות המחפר ופולשות לים. לפי מחקר של אוניברסיטת באנגקה בליטונג, "זנבות חול" - יציקה של חומר חסר ערך כמו חול לאורך החופים - הרגו 30%–60% משוניות האלמוגים המקומיות, הבריחו דגים מקרבת החוף ופגעו בתעשיית התיירות. לממשלה המקומית אין תוכנית לניקוי הים, אף על פי שתאגידי הכרייה מגבירים את הפעילות בו וממשיכים להתרחק מהחוף כדי לא להתחרות בכורים הלא חוקיים שפועלים קרוב אליו. לפי אינונו, גם אם הפגיעה באלמוגים תיפסק בן לילה, שיקומם יארך לפחות 20 שנה.

כורה לשעבר בביתו ברֶבּוֹ. ענקיות האלקטרוניקה טוענות שהבדיל עובר יותר מדי ידיים, צילום: Matilde Gattoni כורה לשעבר בביתו ברֶבּוֹ. ענקיות האלקטרוניקה טוענות שהבדיל עובר יותר מדי ידיים | צילום: Matilde Gattoni כורה לשעבר בביתו ברֶבּוֹ. ענקיות האלקטרוניקה טוענות שהבדיל עובר יותר מדי ידיים, צילום: Matilde Gattoni

הנפגעים הגדולים הם הדייגים המקומיים. "לפני 14 שנה יכולתי לדוג במרחק ארבעה ק"מ מהחוף", אומר טסונג לינג צ'או (41) בעודו יושב על מרפסת ביתו ברבו. "עכשיו אני לא יכול להטיל רשת לפני שאני מגיע ל־27 ק"מ". צ'או מתעב את הכרייה מסיבה נוספת. לפני שש שנים אחיו צ'ונג לינג פאנג בן ה־32 נלכד במפולת במכרה שפעל 300 מטר בלבד מביתו של צ'או. שני כורים נלכדו איתו מתחת לערימות. הם שרדו. הוא לא. האדמה נמכרה במהרה, אבל הזיכרונות ממשיכים לרדוף את האח.

השוק האפור

הרומן בין באנגקה לבדיל החל במאה ה־17. ב־1814 הרחיבו הקולוניאליסטים ההולנדים את יבוא העובדים הסינים שיכרו את המחצב. כיום צאצאי אותם כורים מאכלסים את רוב הכפרים באי. "כל כפר סיני בבאנגקה הוא מכרה לשעבר", מגלה במבנג יוסמן (36), איש עסקים מקומי שאבותיו באו מסין לפני 300 שנה. יוסמן עצמו הוא התגלמות הסתירה הפנימית של באנגקה: הוא בעליו של אתר נופש לתיירים בחוף העיירה סונגאיליאת ובמקביל בעל זכויות גדול של פי.טי טימה. אמנם הוא מחה על ההרס הסביבתי שגורמת הכרייה בלב ים, אבל אלפי הבורות הפתוחים באי לא מטרידים אותו. "יש משפחות שהורסות לעצמן את הבית רק כדי לחפש בדיל מתחתיו", הוא אומר. "אי אפשר להפריד את הבדיל מבאנגקה, והמקומיים פה משוכנעים שהטבע איכשהו ירפא את עצמו". יש אירוניה אכזרית בעובדה שכריית הבדיל, שמפרנסת אלפי משפחות באי, היא שמסכנת את עתיד קיומו. "הכרייה הרסנית", מתלונן צ'או, "היא הרסה את האלמוגים, הדגים ועצי המנגרוב".

פה ושם הרשויות פושטות על מכרה לא חוקי, אך יש דיווחים שגורמי השיטור והאכיפה בעצמם סוחטים רווחים מהענף. במהלך הביקור של "Wired" בבאנגקה נצפו קציני משטרה וחיל הים כמה פעמים ליד האזורים שהכורים מביאים אליהם את הבדיל שחצבו כדי לשקול אותו. כורים רבים טוענים שהקצינים באים לשם ליטול שוחד. אסראם סומאט מדבר על התופעה בפתיחות. הוא תושב העיירה פֶּמאלי, איש ידידותי בן 30, שמתווך בין כורים לא חוקיים לבין סיטונאים פרטיים. בכל שבוע הוא מוכר כ־3 טונות של בדיל מרוכז למתיכי מתכות במחיר ממוצע של 16 דולר לקילוגרם. אף על פי שיש לו רישיון עיסוק מוסדר, הוא משלם 100 דולר בחודש למשטרה. "ולפעמים השוטרים באים לקחת ממני עוד", הוא אומר.

המשחק של אפל

לא פחות מ־40 חברות להתכת בדיל פועלות באי, והן מייצרות 90% מהבדיל של אינדונזיה. 95% ממנו נמכרים לסין ולמדינות באסיה ובאירופה. התחקות אחר מקורות המשלוחים כמעט בלתי אפשרית. פי.טי טימה מאשימה את הסיטונאים והמתיכים ברכישת בדיל מכורים לא חוקיים. לפי הנתונים שאספה, אף שהיא מחזיקה ביותר מ־90% מזיכיונות הכרייה באינדונזיה, ב־2012 היא ייצרה רק 28 אלף טונות בדיל לעומת 70 אלף טונות שייצרו גורמים פרטיים. "לכמה חברות כלל אין אזורי כרייה, אולם הן קיבלו היתר יצוא. זה לא חוקי", מתלונן אגוּנג נוגרוהו, ראש מחלקת המינהל התאגידי בפי.טי טימה. מנגד, בחברות הפרטיות טוענים שפי.טי טימה עצמה רוכשת בדיל מכורים לא חוקיים (את הטענה העלה בפני "Wired" מתחרה של החברה שביקש להישאר בעילום שם), ושאין משמעות להבחנה בין כרייה חוקית לכרייה לא חוקית. בחברה הכחישו את ההאשמות. "כש־40% מהאוכלוסייה כורים, איך אפשר לדבר על חוקיות?", אומר מתיך עצמאי שביקש לא להיחשף.

כורים בלב ים. סטטיסטיקת המוות היא כורה בשבוע. השכר: 15 דולר ליום, צילום: Matilde Gattoni כורים בלב ים. סטטיסטיקת המוות היא כורה בשבוע. השכר: 15 דולר ליום | צילום: Matilde Gattoni כורים בלב ים. סטטיסטיקת המוות היא כורה בשבוע. השכר: 15 דולר ליום, צילום: Matilde Gattoni

בניסיון להשתלט על השוק פרסמה ממשלת אינדונזיה תקנות חדשות: מאז אוגוסט 2013 מתיכי בדיל לא יכולים לייצא באופן פרטי את התוצרת שלהם; הם מוכרחים לעשות זאת בבורסת סחורות בבירה ג'קרטה. הצעד, שנועד לייצב את מחירי הבדיל ולמנוע יצוא לא מפוקח, זכה להתנגדות נחרצת מצד מרבית החברות העצמאיות, שמאשימות את הממשלה ואת פי.טי טימה בניסיון ליצור מונופול באמצעות הדרת המתחרים. ואכן, התקנות אילצו מחצית מחברות ההתכה המקומיות להקפיא את הפעילות שלהן. אבל כמו במאות קודמות, גם הפעם התגובה של כפרי אינדונזיה תהיה כנראה הברחה. בפי.טי טימה טוענים שכבר עכשיו הברחות גוזלות מאינדונזיה רבבות טונות של בדיל בשנה.

ב־2012 השיק ארגון איכות הסביבה ידידי כדור הארץ קמפיין שקרא ליצרניות הסמארטפונים הגדולות בעולם לקחת אחריות למשבר האקולוגי שמתפתח בבאנגקה ולהציג בשקיפות את שרשרת האספקה שלהן. שאיפות גבוהות. וכפי שדובר של נוקיה אמר ל"Wired": "בין החברות לבין הכורים מפרידים לרוב ארבעה־שמונה גורמים. זה הופך את מאמצי ההתחקות למאתגרים ביותר. וככל שאתה מתרחק מהמקור, קשה לך יותר להשפיע".

למרות זאת, חצי שנה אחרי השקת הקמפיין הודו שש חברות - בלקברי, LG, מוטורולה, נוקיה, סמסונג וסוני - בפומבי שחומרי הגלם שלהן כוללים בדיל מבאנגקה. אפל, יצרנית הסמארטפונים השנייה בגודלה אחרי סמסונג, מסרבת לחשוף אם שרשרת האספקה שלה עוברת בבאנגקה, אך הודיעה על הקמת צוות שיבחן את הפקת הבדיל באי במסגרת ארגון קואליציית אזרחות תעשיית האלקטרוניקה (EICC), שמטרתו לשפר את האחריות החברתית והסביבתית של ענקיות הטכנולוגיה. בארגון חברות גם בלקברי, LG, פיליפס, סמסונג וסוני.

בצוות מחקר אחר שכבר פועל בבאנגקה, Tin Working Group, שכינס IDH ההולנדי, חברים נציגים מארגון ידידי כדור הארץ והמכון הבינלאומי לחקר הבדיל (ITRI), המייצג את התעשייה. הצוות עורך כיום מחקר שלדברי מוניק למפרס מ־IDH נועד "ליידע את צוות החשיבה על דרכים להתקדם לקראת מציאת תגובה הולמת ומשמעותית של התעשייה לאתגרי הקיימות שעומדים בפני כריית הבדיל בבאנגקה".

הדאגות, בקיצור, עומדות בעינן: ארגון אזרחות האלקטרוניקה, שחברות בו אפל וסמסונג, הוא התנדבותי, והמלצותיו לא מחייבות את החברות. ספק אם הללו יחושו דחיפות ליישם אותן. למפרס גם חוששת שהמסקנה הסופית של אותו ארגון תהיה שלתאגידים אין דרך לסייע. וממילא שום ממצא או מסקנה לא יועילו אם לא יאומצו בידי כל הגורמים שסוחרים עם באנגקה.

מרוויחים ולא עוזרים

ובאי, ברשויות מודים שאת מגפת הכרייה הלא חוקית ואת השלכותיה יהיה קשה למגר. "בטווח הקצר אי אפשר יהיה לעצור את זה. לפני שנפעל נגד הכרייה הלא חוקית נצטרך לדאוג למקור פרנסה לכל האנשים האלה, כדי שיוכלו להאכיל את הילדים שלהם", מסביר יאן מגוואנדי, ראש מחלקת התכנון בממשלת המחוז. הוא מודה שמגבלות תקציב יקשו גם להתמודד עם הנזק הסביבתי שנוצר בשנים האחרונות ומחריף במהירות. "אנחנו זקוקים לעזרה", הוא אומר, "אני חושב שיהיה הוגן לבקש אותה מאלה שהרוויחו מהבדיל שלנו. אנחנו לא מבקשים בהכרח כסף, אלא טכנולוגיה, הכשרה וסיוע שיעזרו להפוך את החברה שלנו לידידותית יותר לסביבה. משאבי האנוש שלנו מוגבלים".

אינונו משמיע תחזית קודרת יותר. "השפעת ההרס שאנחנו רואים כעת תימשך עשורים, אם לא מאות שנים", הוא אומר. "כמה זנים באוכלוסיית החי שלנו כבר נעלמים, וכך גם כמה זנים חשובים של צמחי יער. אם לא נפעל עכשיו, משהו רע מאוד יקרה בארץ הזאת".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

16 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

16.
הבעיה איננה קפיטליזם, כי אם עוני.
זה נכון שבלי קפיטליזם, האקולוגיה של האי האינדונזי לא הייתה נפגעת. אבל הבעייה האמיתית נעוצה בעוני של התושבים. אם הם לא היו כל כך עניים, הרי שמחירו של הבדיל לא היה כה אטרקטיבי בעיניהם, עד שהם היו מוכנים להשמיד את הסביבה שלהם בעבורו. ומדוע הם כל כך עניים? התשובה היא - דווקא משום שאין להם קפיטליזם. המדינות העשירות הן אלו שנהנו מן השיטה הקפיטליסטית במשך מאות בשנים. המדינות העניות הן אלו שבהן שלט הסוציאליזם, ודרדר אותן לעוני כה משווע, עד כי הן הפכו ל"זונות כלכליות", שמוכנות לעשות הכל כדי לקושש כמה דולרים.
אורן  |  23.03.14
לכל התגובות