אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האם ילדי מבחנה זכאים לרשת הורה שנפטר לפני לידתם? צילום: אלכס קולומויסקי

האם ילדי מבחנה זכאים לרשת הורה שנפטר לפני לידתם?

הטכנולוגיה מאפשרת הפריה עם זרע או ביצית שנשאבו מאנשים שנפטרו, אך החוק הישראלי אינו מכיר בזכותו של ילד מבחנה לירושה. שופט ביהמ"ש העליון ניל הנדל סקר איך מתמודדים המשפט העברי והעולמי עם הסוגיה שכבר אינה מדע בדיוני

23.03.2014, 08:31 | משה גורלי

מהן זכויות הירושה של ילד מבחנה או ילד שנולד שנים אחרי מות ההורה המוריש? הטכנולוגיה הרפואית כיום מאפשרת הפריה עם זרע או עם ביצית שנשאבו מאנשים שנפטרו, אך חוק הירושה הישראלי מ־1965 עדיין לא מכיר בזכותו של הילד לרשת אותם, אלא אם ההורה נפטר בתקופת ההיריון הטבעי.

התגובה המאוחרת של המשפט וקשייו להתמודד עם התפתחויות חברתיות וטכנולוגיות היא מן המפורסמות, וכבר גובשה הצעת חוק עדכנית שמכירה בזכויות הירושה של ילדים אלה ומותחת אותן לשלוש שנים לאחר פטירת המוריש. שופט בית המשפט העליון ד"ר ניל הנדל מתמודד עם שאלה זו במאמר שבוחן את הסוגיה משלוש נקודות מבט - העולמית, המשפט העברי ולבסוף הדין הישראלי העכשווי. המאמר עתיד להופיע בחודש הבא בכתב עת חדש בשם "הון משפחתי", יוזמה משותפת של משרד עו"ד גורניצקי והוצאת רונן.

הנדל מזכיר דוגמאות להכרה בזכות הירושה של ילדי מבחנה גם במדינות שבהן המחוקק לא הכיר באפשרות כזו. כך למשל, בניו ג'רזי, שבה החוק מכיר בזכות ההורשה רק אם ההפריה נעשתה לפני המוות, בית המשפט קבע כי בעת החקיקה המחוקק לא יכל לדעת על ההתפתחויות הטכנולוגיות הצפויות בעתיד, וכי "כוונת המחוקק היתה לדון בצורה הגיונית וצודקת בעניין ילדים שנולדו מתוך הקשר הזוגי". פרט לכך, ישנם מקרים שבהם "צדק פשוט" דורש התחשבות בילד. במסצ'וסטס נקבע כי עקרון טובת הקטין מאפשר פרשנות מרחיבה שלפיה גם בהיעדר חוק אי אפשר לגרוע אוטומטית מזכותו לרשת.

השופט ניל הנדל. הרוב פוסקים למען טובת הילד, צילום: אלכס קולומויסקי השופט ניל הנדל. הרוב פוסקים למען טובת הילד | צילום: אלכס קולומויסקי השופט ניל הנדל. הרוב פוסקים למען טובת הילד, צילום: אלכס קולומויסקי

"יש מדינות", כותב הנדל, "שבהן החוק מתייחס במפורש להסכמת ההורה - להוכחה שההורה שנפטר רצה להביא ילד לעולם לאחר מותו בטכנולוגיית פוריות. יש מדינות שבהן החוק דורש הסכמה בכתב, יש הדורשות כי הסכמה זו תהיה חלק מצוואת המת ויש הדורשות במקביל אישור רופא. יש מדינות שבהן נדרש כי בני הזוג יהיו גבר ואשה נשואים, ולעומת זאת יש מדינות שבהן נישואים אינם תנאי, וכך גם לא היות בני הזוג בני מין שונה". מלבד ההסכמה, ישנן התניות גם לזמן שעובר עד הולדת הילד. בקליפורניה התנאי הוא שהילד ייוולד בתוך שנתיים ממות המוריש, ואילו לואיזיאנה מאפשרת שלוש שנים. מטרת ההגבלה היא התחשבות ביורשים האחרים, שלא יידרשו להקפיא את העיזבון ולהמתין זמן בלתי מוגבל להופעת הילד היורש הנוסף.

מצוות פרו ורבו לעומת זכות הירושה

במשפט העברי אמנם אין תקדימים, ויש מחלוקות בין פוסקי הדור אם ילד שנולד מהפריה מלאכותית מזרעו של המנוח הוא אכן היורש שלו. הנדל מצביע על כך שהתורה מחשיבה מאוד את הרצון האנושי להשארת שם וזכר בעולם, כפי שניתן ללמוד מהלכות הייבום, ומזכיר פוסקים שעוד לפני ההיתכנות הטכנולוגית סברו כי ילד נוצר מחיבור בין זרע לביצית, ואין זה משנה אם האדם בחיים בזמן החיבור. כך למשל, הרב ד"ר מרדכי הלפרין הבחין בין מצוות פרו ורבו לעומת היכולת לרשת. לטענתו, רק החיים מצווים במצווה, ואולם לצורכי ירושה הבן הנולד לאחר מות האב יכול לרשת. הדגש במצוות פרו ורבו מושם על האב, בעוד שבנושאי ירושה הדגש הוא על הילד.

הרב זלמן נחמיה גולדברג, לשעבר חבר בית הדין הרבני הגדול, גרס שאסור לשאוב זרע מאשכי המנוח ללא הסכמתו. אבל אם קיימת הסכמה מפורשת או אפילו אומדן שזה היה רצונו - אין איסור. גישה זו דומה לגישה האמריקאית המחייבת הסכמה, ואף מקלה ביחס אליה: ניתן להוכיח הסכמה גם בלי אמירה מפורשת אלא מכוח הנסיבות. ודאי אין צורך בכתב ואין ליורשים האחרים שנולדו בחיי המנוח מעמד להתנגד.

לגבי שאיבת ביצית מאם לאחר מותה, המצב מורכב יותר כי הגדרת האמהות קשה יותר מאבהות. ללידה שלושה שותפים ביולוגיים: זרע, ביצית ורחם. לאב תפקיד אחד, ואילו תפקיד האשה יכול להתמלא על ידי שתי נשים שונות - "תורמת" הביצית והפונדקאית "תורמת" הרחם. השאלה היא מי האם. לפי הנדל, "הדעה הרווחת לעת הזו היא שהאם הפונדקאית היא שתוגדר כאם מהבחינה ההלכתית".

אימצו את ההגבלות של החוק בארה"ב

כאמור, חוק הירושה שנחקק ב־1965 אינו מביא בחשבון אפשרות יצירת הורות אחרי המוות, ומתייחס רק ל"מי שנולד בתוך 300 יום לאחר מות המוריש", כלומר לילד שנולד לאחר שהמנוח הפרה באופן טבעי את בת זוגו. ב־2011 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק דיני ממונות ובה מופיע הסדר העוסק ב"הורות טכנולוגית". ההסדר טרם גובש, אולם בדברי ההסבר נאמר שאין בכך כדי לסתור אפשרות להתייחס לתוצאות ההורות הטכנולוגית בדיני ירושה בלבד.

ההסדר המוצע לירושה דומה לשיטה בחלק ממדינות ארה"ב: מוכרת בו הכשרות לרשת של מי שנולד מ"תאי הרבייה" של המוריש בשני תנאים: ראשית, שהלידה התקיימה "בתוך שלוש שנים מיום פטירתו של המוריש", ושנית כי "המוריש הביע את הסכמתו המפורשת בכתב".

תביעה תקדימית טרם הובאה לבתי המשפט בישראל, למשל תביעה של יורשים נגד יורש בלתי צפוי שתובע באיחור את חלקו. במקרה כזה, נדמה שהחוק הישראלי הבלתי מעודכן ייסוג בפני העקרונות של הצעת החוק, והמשפט יתאים את עצמו לטכנולוגיה החדשה, גם באמצעות הנימוק הישן של טובת הילד שהגיע לעולם הרבה אחרי שההורה המוריש כבר עזב אותו.

תגיות

3 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

2.
אז עכשיו כחלק ממאבקי הירושה נראה גם שימוש מניפולטיבי בביציות מופרות?
אני הייתי רוצה שילדים יבואו לעולם מרצון ומאהבה, ולא מתוך ניסיון מניפולטיבי לגזור נתח מירושת המת לאחר מותו. אם המשפט מכיר בזכותם הבלתי מותנית של ילדי מבחנה לרשת את המת, אז כל ביצית מופרית של עשיר מת הופכת כרטיס-כניסה בטוח לירושה שלו. ההשלכה הבלתי נמנעת של זה היא שהביציות המופרות הללו אכן יושתלו, ומספר הילדים הלא באמת רצויים שייוולדו לצורכי מניפולציה כספית -- יגדל. נראה לי שעדיף לקבוע שביצית מופרית שהושתלה לאחר מות האב הביולוגי *אינה* זכאי לרשת את המת, אלא אם כן קבע אחרת בצוואתו, בהצהרה חתומה שנתן למרפאה המטפלת, או בהתחייבות חתומה שנתן לאישה הספציפית שברצונה לגדל את ילדו.
ערן  |  24.03.14