דודו טסה, שלומי שבן: סיפור על אהבה וחושך

גל של אלבומים ישראליים שוטף את החנויות לפני הפסח, ובו נשטפים גם שני זמרי הרוק שלומי שבן ודודו טסה, ששחררו אלבומים חדשים השבוע. שניהם לא מסתפקים בגיטרה־בס־תופים, ומציגים אלבומים מושקעים ומרובי כלים.

עכשיו זה רשמי: לשלומי שבן לוקח שבע שנים לסיים אלבום. שבע שנים אחרי אלבומו השני והמוצלח "עיר" ו־14 שנים אחרי הבכורה שמיצבה אותו כהבטחה מוזיקלית, מגיע "תרגיל בהתעוררות". שבן חבר למפיק המצוין תמיר מוסקט (ממייסדי בלקן ביט בוקס ומי שעומד מאחורי האלבומים האחרונים של אסף אבידן וחוה אלברשטיין), וללהקת הקולקטיב העסוקה. התוצאה, בדומה לאלבומיו הקודמים, נעימה לאוזן וברובה מוגשת באופן סיפורי קורץ.

הזמן הרב שמפריד בין כל אחד מאלבומיו אפשר לו לבצע קפיצות רחבות מבחינה מוזיקלית והפקתית, תוך שמירה על טקסטים שנונים וחכמים - והתוצאה נפלאה.

האלבום קצר יותר ממה שהמעריצים התרגלו אליו: 12 שירים ו־38 דקות בסך הכל, רובם לא חוצים את רף 3 הדקות. זה מספיק זמן לשירים מצוינים כמו "הקסם נגמר", שמזכיר באופן מפתיע את הסול האוורירי של אייזיק הייז; או "ילד, עכשיו", שיר אהבה קצרצר וישיר. בכלל, רוב הטקסטים עוסקים ביחסים שבינו לבינה, רובם בהתפעלות מאהובתו או בזיכרונות אהבה כאלו ואחרים.

הטקסטים של שבן מחודדים ולא נופלים מהסטנדרט הגבוה שהציב בעבר. למשל ב"איקאה" העדין, שמתאר מערכת יחסים ממוסדת, עם רפרנס מחויך לשלמה ארצי, "יש לנו שולחן אוכל למה עוד אחד?". או "תמונה משפחתית עם רה"מ" (שמאוד מזכיר את "New Age Woman" מהאלבום הקודם, אבל שונה), שבו הוא מבריק עם "עדיף ללכת עם הרוב / כשהתעקשת זה נגמר / לא טוב, חבר / ראש ממשלה לא בוחרים".

ההחלטה לבחור בלהקה גדולה ומנוסה (הקולקטיב בת שבעה נגנים) טוענת את האלבום באנרגיה מהודקת, ועם העולם המוזיקלי שבראו מוסקט ואסף תלמודי התוצאה ורסטילית ועשירה. באלבום שירים מינימליסטיים לצד שיאים עמוסים: בשיר אחד שבן מוותר על המיקרופון עבור נינט, שיר אחר הוא בכלל שיר רגאיי על נסיעה לאילת, ושיר הנושא שפותח את האלבום הוא דואט יפהפה עם חוה אלברשטיין. ניפגש שוב ב־2021?

עיר אפלה

בפרק הזמן שעבר בין שני אלבומיו של שבן, דודו טסה הוציא חמישה. בעוד שבן לקח את הצלילים למקום ידידותי לרדיו, טסה באלבומו החדש, "עיר ובהלות", העמיס דיסטורשן וכיוון לשיאים כבדים.

דוגמה לכך היא הפתיחה הארוכה והמתעצמת, שמערבבת סולמות ערבים עם גיטרות מלוכלכות ותופים רועמים באופן שמזכיר את ברי סחרוף, ואז חותכת לשירה זהירה על רקע גיטרה מרומזת. הדמיון לברי סחרוף ממשיך גם בשיר השני, "לשים ת'ראש" הקצבי.

אחד הדברים הבולטים באלבום הוא התופים החזקים שמובילים את רוב השירים: בשיר הנושא הדחוס והיפה התופים מלווים בהדהודים של פסנתר, ומובילים אותו כשטסה מתחיל לשיר, אז מצטרפים קלידי אסיד מפתיעים ושאר הלהקה. זה אחד השירים היפים באלבום עם דינמיות משתנה - הוא מפסיק וחוזר בדרמטיות, עם סולו גיטרה וקולות רקע עשויים מצוין.

רוב השירים אפלוליים. מלבד הדיסטורשן והשירה העצובה־כועסת של טסה, שמות של שירים כמו "חשש לשיטפונות", "מיטות נפרדות" ו"בכינו טעינו" מכתיבים את רוח האלבום. "לימוד רכיבה" מזכיר את ההרכב האלקטרוני הצרפתי אייר, שבו קולו של טסה מכוסה באפקטים והוא מרגיע ילדה קטנה בזמן שהיא מדוושת לראשונה על אופניים, ובסיומו מפציע סולו קלידים חמוד. למרות הכבדות, "בן של אבא שלי" השקט והאקוסטי צפוי להיות רגע השיא בהופעות, ובצדק.

רגעים שנזכור ביום שאחרי:

1. שיר הנושא של טסה, "עיר ובהלות", שמוכיח שהוא למד דבר או שניים מרדיוהד.

2. "אילת" של שבן, שלא מצדיק את המעבר לרגאיי, והאירוח המיותר של נינט ב"מלכה לב שבור".

3. אבל חוץ מסעיף 2, "תרגיל בהתעוררות" פשוט מעולה.