חוזים חילוניים לשומרי מצוות

עקרונות המשפט העברי, הידועים בתפיסתם החברתית-סוציאליסטית, לא תמיד עולים בקנה אחד עם המציאות המשפטית החילונית. מי שהתורה מכתיבה את השקפת עולמם, עלולים למצוא עצמם בסיטואציות בהן נכפים עליהם השקפת עולם או ציווים שונים בתכלית מאלה שהם מאמינים בהם.

לעיתים, כל מה שצריך זה מעט רצון טוב וגישה פתוחה וסובלנית: גם ההסכמים הפרוזאיים והקרים ביותר, כמו הסכם רכש או הסכם הלוואה, יכולים להתאים עצמם להוראות ההלכה מבלי לפגוע במהותם. הדרך לעשות זאת היא באמצעות תניות שונות בהסכם, שמטרתן לתת מענה לאיסור ההלכתי הספציפי.

צוואה כשרה

דוגמה שכיחה להתאמת מסמך משפטי להוראות ההלכה היא בעת עריכת צוואה. על פי ההלכה, הרכוש צריך לעבור מן המצווה אל המוטב עוד בטרם פטירתו של המצווה – ולו רגע אחד טרם לכתו מן העולם, שהרי משמת, אין תוקף להעברה ממונית ממנו לאחרים.

יש לבדוק בציציותיה של הצוואה ולוודא שההקניה הנקבעת בה תחול מיום כתיבתה ולשעה אחת קודם הפטירה כמתנה למוטב הצוואה, באופן בו המתנה תחול על מקרקעין ומטלטלין בהתאם לסוג ההקניה הנפרדת הנדרשת להם. על התניות לכלול את האפשרות שגם נכסים שנצברו ברשות המוריש לאחר שחתם על הצוואה יעברו לידי המוטב בצוואתו. בלי תניות אלו לא יהיה לצוואה תוקף הלכתי מחייב ויורשים שומרי מסורת ימצאו את עצמם עומדים מול שוקת שבורה, במצב שבדיעבד אינו ניתן לתיקון.

אילוסטרציה | צילום: shutterstock

ריבית אסורה, ריבית מותרת

ההלכה אוסרת על התקשרות בעסקת הלוואה נושאת ריבית, אולם גם פה ניתן להסתייע בתנית "היתר עסקה" להסכם ההלוואה, המצויה זה מכבר במסמכי היסוד של מרבית הבנקים בישראל.

מדובר בקונסטלציה משפטית המגדירה את העסקה עצמה חציה כהלוואה וחציה כמסחר בשליחות, כך שהריבית אינה מוגדרת כשכר על ההלוואה. כדאי לציין, שגם עסקה שתמורתה משולמת בתשלומים היא למעשה "הלוואה סמויה" ודינה כעסקה בריבית, ולפיכך יש לבצעה כהנחה על תשלום המזומן ולא כתוספת מחיר לתשלומים.

עסקת הלוואה פרטית הנעדרת תניה זו לא תאפשר מבחינה הלכתית קבלת ריבית בשל ההלוואה, כך שהלווה עלול להיקלע לקונפליקט בין הפרת הסכם ההלוואה לבין איסור ריבית, ואף המלווה עלול למצוא עצמו בדילמה, שכן מבחינה הלכתית אינו יכול ליטול את הריבית כל עוד ההסכם אינו מנוסח כיאות למצב.

לא לחוזי עתידות

חוזים המגדירים התחייבות כספיות, המותנות בפעולות עתידיות שאינן ניתנות לחיזוי מראש, אינם תופסים על פי ההלכה היהודית. דוגמא לכך היא תניית קנס לשוכר בחוזי שכירות, שמחייבת אותו בפיצוי אם יגרום לדירה נזק. בארמית נאמר: "אסמכתא לא קניא", כלומר תנאי הנובע מהסתמכות על דבר שאולי לא יקרה אינו תנאי שנעשה מתוך גמירות דעת, ולפיכך לא יפעל הקניין.

הדרך לאכוף התחייבויות כאלה תהיה בניסוח נכון שלהן. למשל, "נעשה קניין בעניין הפיצוי המוסכם מעכשיו בפני בית דין חשוב, לא כאסמכתא, לא טופסי שטרות וכמשפטי התנאים". המשמעות היא, שפעולת ההתחייבות נעשית בלשון המורה על גמירות דעת, המגדירה את פעולת הקניין כאילו בוצעה בפני בית דין חשוב, מתוך קבלה עצמית של המתחייב ובהתאם לכל הדרישות הנוספות על מנת שתנאי יהיה תקין מבחינת ההלכה.

על אף שרשימה זו אינה ממצה, הרי שמטרתה להעלות את הנושא למודעות הציבור, מתוך תקווה כי עורכי הדין יתנו אל ליבם להתאים לציבור המסורתי הסכמים ומסמכים משפטיים אחרים באופן מיטבי, כך שיתנו מענה לדרישות ההלכתיות בנוסף לדרישות החוק.

המאמר באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין.

הכותב הוא עו"ד, עוסק בתחום החוזים

**המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמור.