קרדיט: בן יגבס
הממשלה טומנת ידה בצלחת: כמה מפסיד מסעדן מתחיל?
לפי הסטטיסטיקה העגומה של העשור האחרון, אורך חייה של מסעדה בישראל לא עולה על שנתיים וחצי. אף שמשרד הכלכלה אמור ללוות עסקים קטנים בתחילת דרכם, בפועל המסעדות כלל לא זוכות לתמיכה
למעלה ממיליון שקל, זה היקף ההפסדים הממוצע של מסעדן ישראלי שנאלץ לסגור את העסק שלו. למרבה הצער, אורך חייה של מסעדה בישראל, כפי שמעידה הסטטיסטיקה העצובה של עשר השנים האחרונות, לא עולה על שנתיים וחצי בממוצע. בהערכה גסה, מדי שנה נקלעים מסעדנים בישראל לחובות בהיקף כולל של 100 מיליון שקל.
אבל בזמן שקל לבוא בטענות ליזם שכשל ולדרוש ממנו לשאת באחריות, אין כלל התייחסות ל-150 אלף עובדי הענף. כל מסעדה שנסגרת שולחת הביתה צוות של עשרות עובדים ומלבדם גם ספקים שונים. ההפסד הנלווה מוערך ב-2 עד 3 מיליון שקל לסביבה הקרובה, וזה מבלי כל יכולת לחשב את ההשלכות הכלכליות על עובדים שפוטרו וספקים שלא קיבלו את התשלום שהובטח להם.
בפועל, ענף שמעסיק 150 אלף איש הוא אחד הגדולים בישראל, ההיגיון אומר שהמדינה צריכה לעודד ולטפח אותו, שהרי אחד היתרונות החברתיים הברורים בו, הוא בהענקת עבודה לצעירים רבים, סטודנטים ואחרים, חסרי כל הכשרה או השכלה. כולם יכולים למלצר. במסעדות רבות מעניקים מקומות עבודה גם לבעלי מוגבלויות, לאנשים מעל גיל 50 שנפלטו ממעגל התעסוקה, לעובדים זרים ועוד. בהיבט החברתי, מדובר בענף הכי חשוב לצמצום פערים.
ואיך המדינה מתגמלת את העוסקים בענף? כמובן, באפס מעשה ובהרבה קשיים. נקודה ראשונה שצריכה להטריד את כולנו היא סירובה של המדינה להכיר במלצרות כמקצוע מועדף ולאפשר לחיילים משוחררים להרוויח באמצעותו את הפיקדון ולהשקיע את הסכום בלימודים אקדמיים או אפילו בטיסה לחו"ל. האם ישנה בעיית ביקוש? ההפך הוא הנכון. רובם המכריע של חיילים משוחררים מעדיפים לעבוד במלצרות. האם ישנה בעיה של מיקום? ממש לא. מסעדות ובתי קפה פרושים בכל רחבי הארץ. האם יש הבדל מהותי בין מתדלקים למלצרים? לא. אבל לאלה המדינה מסייעת ולאלה לא. את ההיגיון שמאחורי ההחלטה לא הצלחתי להבין.
משרד הכלכלה אמור ללוות עסקים קטנים בתחילת דרכם, לספק ייעוץ מקצועי והלוואות, להצביע על מוקשים ולתת רוח גבית ליזמים, שמסכנים את כל הונם, במטרה לייצר עוד מקומות תעסוקה במשק. בפועל, מסעדות בתחילת דרכן כמעט ולא זוכות לתמיכה, ליווי או מענקים, בעל מסעדה משקיע למעלה מ-2.5 מיליון שקלים רק סביב פתיחתה, וב-70% מהמקרים הסכום הזה יורד לטמיון. האם המדינה מספקת מענה ממשי לכל אותם אנשים? מובן שלא. גם ניסיונות לקדם הכשרה מקצועית רלוונטית בטרם הקמת מסעדה או בית קפה עלו בתוהו. לאף אחד לא באמת אכפת, וזאת חרף ההשלכות.
אם לא המדינה, אולי מהבנקים תבוא הישועה. מובן שלא. הבנקים לא מאמינים בתחום. הטבות בעמלות, אשראי בעלויות נמוכות וסיוע שוטף היו מאפשרים לבעלי מסעדות לצלוח בשלום את מבחן שלוש השנים הראשונות (טווח הזמן שבו רוב המסעדות החדשות קורסות), כמובן שגם הבנקים יכולים לסייע בייעוץ מקצועי וליווי אישי למסעדה. ברוב המקרים, הפעם הראשונה שבה הם יופיעו תהיה כשהחובות יתחילו להצטבר.
אם לא המדינה ולא הבנקים, אולי לפחות השלטון המקומי ירים את הכפפה. הרי ערים רבות מתהדרות באזורי בילוי ופנאי והתושבים בהחלט נהנים כשהיצע המקומות גדל. ראשי ערים נוהגים להצטלם בשמחה בהשקות, אבל להתעלם לחלוטין כשהמסעדה נסגרת, כאילו שהעובדים שפוטרו והספקים שהפסידו אינם תושבי העיר.
לא חסרות דרכים לרשות מקומית להביע תמיכה: הטבות בארנונה בשנה הראשונה, הקמת קרן משותפת עם תאגיד המים שתסייע בפתרון בעיות, פטור מאגרת שילוט עד תחילת רווחים, תמריצים בהעסקת עובדים תושבי העיר ובפרט חיילים משוחררים. כל זה כמובן לא יקרה, כיוון שהרשויות אוהבות לחלוב את הפרה הזו עוד לפני שנכנס הלקוח הראשון.
וכשכל הרשויות מפנות את הגב ומלכתחילה מדובר במסה של אנשים חולמים ושפים חובבים, לא בדיוק אנשי עסקים ממולחים שמכירים את הטריקים, אין פלא שמדובר בתעשייה שנמצאת קבוע על סף משבר. כשהוא יפרוץ, כולנו נשלם את המחיר.
3 תגובות לכתיבת תגובה