דרך המלח

אלון ליאור, היזם של מותג המלח "424 מטר מתחת לפני הים", לא חושש להסתובב ברמאללה, בבית לחם או בכל חלק אחר של הרשות הפלסטינית. ליאור מגיע לשם פעם בכמה זמן לפגישות עסקיות עם השותף הפלסטיני שלו חוסאם חאלק, ומעולם לא הרגיש שנשקפת לו סכנה: "ברמאללה אני מרגיש הרבה יותר בטוח מאשר בריו דה ז'ניירו", הוא אומר. "הכל שאלה של תדמית: אנשים חושבים שישראל והפלסטינים זה מלחמה ואלימות ושברזיל זה סמבה ובחורות, אבל במציאות רמת הביטחון האישי של תיירים שם פחותה הרבה יותר מאשר בכל מקום ברשות הפלסטינית, גם של ישראלים. זה עניין של הסברה בעייתית ואני מקווה לשנות את נקודת המבט הזאת בדרכי הצנועה".

הדרך הצנועה הזאת היא מלח - וליתר דיוק, מלח המשווק כמזון גורמה. חאלק כורה את המלח בצפון ים המלח, על חורבות מפעל האשלג הישן, ליאור קונה אותו ומוסיף לו טעמים טבעיים במפעל שלו בחיפה, ויחד הם משווקים אותו בעיקר באירופה. הייתי מכניס כאן מטאפורה על מלח, דמעות, שיתוף פעולה ופיוס, אבל המציאות הזאת מדברת בעד עצמה.

ליאור הוא אדם תזזיתי, היפראקטיבי, שמדבר ללא הפסקה. במקצועו הוא שמאי רכוש, אבל אהבתו לאוכל משכה אותו אל עולם המסעדנות: הוא היה זכיין של בית הפנקייק ואגאדיר באזור חיפה. אל המלח הוא הגיע במקרה, בעקבות חבר ילדות של אביו שמתגורר בגרמניה. "הבנתי שאם הישראלים מוכנים לקנות מלח מים המלח, אז יש לי סיכוי למכור אותו לאמריקאים ולאירופאים".

"תמיד ידענו שהמלח שלנו נהדר, אבל השאלה היתה איך לשווק אותו", אומר חאלק. "אלון גרם לנו להבין שיש לנו מוצר איכותי: רוב האנשים מקשרים את ים המלח לקוסמטיקה, אבל בזכותו הבנו שאפשר למכור את ים המלח גם כמקור למלח. הוא הוביל אותי לרמה אחרת של חשיבה שיווקית. כל הקונספט של מלח גורמה חדש יחסית, זה הנושא הכי חם בתחום המלח בעולם. זה פתח לנו את הראש, ובעקבות כך החלטנו לשדרג את המפעל. המכונות שלנו היו ישנות, עבדו כ־40 שנה, ובעקבות הרוח שהביא איתו אלון שאפנו ליותר".

היה לך קשה לקבל שותפות מבטיחה שכרוכה באתגר פוליטי אישי?

"בסופו של דבר הכל ביזנס. כן, ישנו העניין הפוליטי, אבל אנחנו בני אדם, וכשמישהו מתייחס אליך בכבוד ושני הצדדים רוצים, הפרויקט יצליח".

על כיסא נוח, מול הים

בירידה מירושלים לים המלח חיילים מעכבים את התנועה במחסומים. חומת ההפרדה וצריחי הפילבוקס שלה נוכחים בכל פינה ומזכירים שמתחת למעטה השלֵו של נוף מדבר בראשיתי מבעבעת לבה. בדרך למטה משם, אל צומת הערבה, התחושה הזאת מתפוגגת. צפון ים המלח מוגדר כשטח C, שבו הפלסטינים חיים תחת שליטה ישראלית מלאה, אך באוויר עומד ריח של חופשה, לא של שטח כבוש.

מפונדק הלידו שבצומת הערבה אפשר לראות את חוף הרחצה של ים המלח. תיירים עוצרים להתרענן, ואחד האוטובוסים פורק תלמידי תיכון בטיול שנתי. בעלי הפונדק הם יהודים, עובדי הדלפק פלסטינים. ליאור, שמגיע לכאן פעמיים בשבוע ויותר, מכיר את אלה ואת אלה ומרגיש בבית. כיוון שהוא נאלץ להגיע מביתו בחיפה למפעל בים המלח הוא נוסע כ־50 אלף ק"מ בשנה, ומחליף מכונית בכל שנה. הנוכחית, מכונית מנהלים מפוארת, הולכת יד ביד עם השעון היוקרתי, עגיל הזהב העבה, הדיזיינר־ג'ינס הממותג וחולצת הפלנל הלבנה, ששרווליה מקופלים בקפידה. "אני שמנמן ונהנתן, אדם שאוהב לאכול", הוא מעיד על עצמו ושולף את שמותיהם של כמה שפים־כוכבים כמו משה אדוני ושאול בן־אדרת, שלדבריו משתמשים במלח הגורמה שלו, והוא מיודד איתם.

המפעל, ששוכן בצפון ים המלח, סמוך לגבול הירדני, נולד כמפעל אשלג, אבל אינו פועל כבר עשרות רבות של שנים, למעט תקופת תחייה קצרה (ראו מסגרת). בעשורים האחרונים הסבה אותו משפחת חאלק למפעל מלח.

אנחנו נוסעים למפעל בכביש שנשק פעם לים המלח וכיום רחוק ממנו כקילומטר. המזח ששימש את חברת האשלג לפריקת סחורה עומד חשוף לחלוטין, עדות להתייבשות הימה. מעט הלאה מכאן ממוקמים מפעל הקוסמטיקה אהבה, אתרי התיירות של מגילות קומראן ושל עין פשחה, מטעי תמרים והקיבוצים בית הערבה וקליה. אחרי כמה קילומטרים אנחנו חולפים על פני מבנה נטוש וממשיכים אל שביל כורכר שמתפתל בין בריכות האידוי, שבאמצעותן מפיקים את המלח.

מסביב למבני המפעל מתחממות בשמש ערימות מלח גולמי. הייצור ממוקם במה שהיה פעם מחסן חברת האשלג. המשרדים המיושנים, שהריהוט בהם נראה כאילו לא הוחלף משנות השמונים, שוכנים במה שהיה המעבדה הכימית. לצדם, בין ערימות המלח, יושב על כיסא נוח עותומן חאלק בן ה־80, בעלי המפעל, ומביט אל האופק. ליאור מנשק ומחבק אותו ושואל לשלומו. אחר כך מגיע הבן חוסאם, שמנהל את המפעל, וליאור קם מכיסאו כדי לחבק ולנשק גם אותו. ככה זה בעסק משפחתי.

החיבוקים החמים האלה לא מגלים עד כמה מאתגרת היתה התחלת הקשר. "עותומן וחאלק היו חשדנים מאוד", אומר ליאור. "רק לאחר שנה הצלחתי לזכות באמונם ולשבור את הקרח". למתח הפוליטי נוספה ספקנות עסקית: חאלק רצה לראות תוצאות, וגם ליאור לא היה מעוניין לקנות חתול בשק. הוא לקח את המלח למהנדס מזון שניסה להוסיף לו טעמים כמו שום ורוזמרין. את התוצאות הוא הציג בפני חאלק, אבל זה לא היה מרוצה. "בהתחלה הוא הביא מלח שלא מצא חן בעיניי והחזרתי אותו הביתה לעשות שיעורי בית", מספר חאלק. "הוא חזר שוב ושוב עם תוצאות שלא עמדו בסטנדרט שרצינו, אבל התעקש עד שהגיע לתוצאה הרצויה. התהליך, עד ליצירת התוצאה הסופית, ארך כשנה".

קריסטלים שקופים ואבק מדבר

אנחנו פוסעים על האדמה הצחיחה לכיוון המפעל. מאחורינו אפשר לראות את צפון ים המלח. חוף הים הגיע פעם ממש עד למפעל, היום הוא נמצא הרחק מכאן. ליאור אומר שבכל פעם שהוא מגיע למקום נדמה לו שהים נסוג יותר.

קציר המלח, מסביר חאלק, נערך פעמיים בשנה - ביוני ובאוקטובר. המלח נקצר באמצעות שופלים ונערם ליד המפעל. אנחנו נעמדים ליד אחת הערימות הללו, שהתקשתה והפכה סלעית. ליאור קורע ממנה חתיכה ומחזיק בידו גוש מלח גולמי זהבהב. "הצבע הוא של אבק וחול מדבר ששקעו במלח", הוא מסביר. "אתה יכול ללקק את המלח ולהרגיש את המליחות שלו או לפורר אותו על מזון. אני משווק ערכה מיוחדת של חתיכות גולמיות עטופות בצלופן וארוזות בקופסה מקושטת. אפשר לשים את זה במטבח לקישוט, כמו גבישי אנרגיה".

המלח הגולמי הזה מנופה, מסונן, נשטף, מוכנס לצנטריפוגה שמפרידה ממנו את המים ואז נשפך בערימות קטנות ולבנות למסועים. אלה מובילים אותו לשטיפה נוספת ולייבוש, ומשם הוא מועבר לייבוש בתנור. בשלבים הסופיים הוא הופך לבוהק, והגרגירים שקופים ממש. השלב הבא הוא מיון: מלח שנראה כאבקה, גודלו מוגדר 0 והוא משווק לקליית גרעינים ובוטנים; דרגה 0.2–1.2 נמכרת כמלח שולחן רגיל; דרגה 1.2–2 כמלח גס; ודרגה 2–3 היא מלח הגורמה שקונה אלון.

חאלק מתגאה בבריכות איסוף המים החדשות. "אנחנו ממחזרים. אחרי ששוטפים את המלח, המים עוברים לבורות מיחזור, ובהם אנו מסננים את המים. משם הם מוחזרים למכונות. אלון השיג לנו אישורים מהמינהל לחפירת בורות המים". בימים אלה, הוא מגלה, הוא מקים בית אריזה מודרני וחדיש ביריחו הסמוכה, שייצר בין השאר מלח גורמה שישווק באמירויות המפרץ הפרסי.

כשאנחנו שבים למשרד, ליאור מציג בגאווה את אוסף המלחיות המעוצבות שהוא משווק בהן את המלח. יש מלח בטעמי צ'ילי ותפוז, שום, שמיר ורוזמרין ואפילו מלח מעושן המיוצר בעזרת עץ ששימש ליישון וויסקי בחביות, ואותו ליאור מייבא מארצות הברית. אחד הטעמים החדשים והמבטיחים הוא מלח בטעם יין מרלו. "תפרתי גם את החיבור בין פוקס הום לשף חיים כהן", הוא מספר. "הם חיפשו מוצרים אטרקטיביים, והצעתי להכניס את כהן. הם הביאו צנצנת מעוצבת ובה שמנו את המלחים שלי. מכרתי להם עשרת אלפים חתיכות".

כשהעסקים רועמים, התותחים שותקים

בחודשים האחרונים הפלסטינים מגבירים את הלחץ על הקהילה הבינלאומית בנושא שטחי C: אבו מאזן וראש הממשלה ראמי חמדאללה מבקשים לבנות באזור ולפתח אותו ומציגים בפני העולם שורה של מיזמי פיתוח, ובהם עיר קיט ותוכנית להקמת מפעלים כימיים. גם הבנק העולמי, בדו"ח שפרסם לאחרונה, קובע שפיתוח האזור הוא תנאי הכרחי לשיקום הכלכלה הפלסטינית. "אזור C הוא ההזדמנות לצמיחה כלכלית פלסטינית", מסביר חאלק, "אבל בגלל הכיבוש יש לנו כאן הרבה מגבלות. שינוי כלכלי לא יבוא בן לילה. אני מאמין שיש סיכוי. הישראלים הבינו שיש הזדמנות לפרוץ את התהליך".

ליאור מתערב בשיחה: "אני חושב שגם הימין בישראל רוצה לקחת את הסכסוך קדימה. פשוט לא יודעים שם איך לעשות את זה, וראש הממשלה מנסה כל מיני דרכים. אני מנסה להסתכל על הצד האנושי והכלכלי. בעיניי זו הדרך הטובה ביותר למצוא פתרון".

האיומים בחרם כלכלי על ישראל לא מדאיגים אתכם?

"לקחתי נקודת חולשה והפכתי אותה ליתרון. הבנתי שאם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם: אני לא יכול להחביא את העובדה שהמלח מיוצר באזור C, בסוף מישהו יעלה עליי וזה יגרום צרות, וכך לא אוכל לשרוד. אז בחוברת שאני מחלק למפיצים אני מסביר שזה שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני. יותר מזה, מבחינה אסטרטגית־שיווקית, אם מישהו יחרים אותי מחר, אני אעשה מזה את היח"צ הכי גדול בעולם, כי אני נותן פרנסה לפלסטינים. הם מתפרנסים מהמלח שאני קונה מהם. אני לא מעביד אותם ולא גוזל את אדמתם, אלא עובד איתם בשיתוף פעולה מלא. מה לא בסדר במה שאני עושה?".

המפעלים הישראליים שפועלים בשטחי C ספגו ביקורת קשה. בייחוד סודהסטרים, שמשך המון תשומת לב בארצות הברית.

חאלק: "ההבדל בין סודהסטרים לבינינו הוא שהם כובשים. הם הגיעו למקום שהם לא הבעלים שלו ולא אמורים לפתוח בו מפעל".

"אבל הם מספקים עבודה וכסף ליותר ממאה משפחות", מתערב ליאור.

"אין לי בעיה עם העובדים שמתפרנסים מסודהסטרים, אני מדבר על הבחינה הפוליטית", עונה לו חאלק. "סלאם פיאד, ראש הממשלה הקודם של הרשות, חוקק חוק שאסר עבודה בהתנחלויות, אבל זה לא הצליח. למה? כי אנשים רצו לאכול. אנחנו צריכים עבודה כדי להאכיל את הילדים. אם אתה לא נותן לי עבודה כזאת, אז תשתוק. כשאני מדבר עם הפועלים במשרד הם אומרים שזה הציל אותם".

ליאור: "זה לא משנה מי הבעלים של המפעל, העיקר שהוא מספק כסף למשפחות".

חאלק: "אלון הגיע כדי להשקיע, הוא מספק עבודה בשטחי C. אף אחד לא יגיד לי שלא עושים עסקים עם ישראלים. שנינו מביאים תעסוקה למשפחות. זה הזמן לסיים את כל הכיבוש. הוא מגוחך. יש הזדמנות לשני אנשים ללכת קדימה".

אלון, לך יש חופש תנועה ויכולת לסחור עם אירופה. השותפים שלך מוגבלים יותר. אתה לא מרגיש שזה יוצר מצב מנצל?

"לא רק שאני לא מנצל אותם, אפילו לא התמקחתי איתם: שאלתי בכמה הם מעוניינים למכור את המלח, חאלק נקב במחיר ואני הסכמתי מיד, אף שמיקוח הוא לגיטימי בעולם העסקים. עכשיו אני מוכר את המלח לשופרסל, והם מרשים לעצמם להוריד אותי במחיר.

"לא מזמן חאלק שלח קונטיינר של מלח רגיל ללקוח שלי מגרמניה. אני אפילו לא גביתי על זה דמי תיווך, אף שהוא רצה לתת לי. חוץ מזה, עזרתי להם והשקעתי כסף במכונות החדשות במפעל. אז זה לא שאני מנצל את המצב שלהם, אנחנו שני אנשי עסקים שמסתכלים זה על זה בגובה העיניים".