"אני צריך להבין מה הספר רוצה להיות"

לידתו של פרויקט:

העבודה על ספרי הילדים מתחילה בפנייה של העורכים בהוצאה. במקרה של "טינקרטנק" פנתה אל פולונסקי רחלה זנדבנק מהוצאת כתר. "היתה לנו היכרות מוקדמת, עבדנו יחד על ספר שלא יצא".

הטקסט:

 "הוא חייב להיות מעולה, לא סתם טוב. מה שמשך אותי ב'טינקרטנק' הוא המסר המפתיע שזה טוב לא להיות פיה. בדרך כלל סיפורים נגמרים בגילוי של ילדים שהם קוסמים ונסיכים וטובים יותר מכולם. וכאן נורית עשתה משהו חכם ומעניין מאוד: היא הראתה שיש גאולה בהבנה שאת ילדה בכיתה ג'".

שנה וחצי:

זהו פרק הזמן שנדרש לפולונסקי כדי לאייר ספר. יש לזה סיבות אמנותיות ואילוצי השראה. סיבה נוספת היא ארצית לחלוטין: מעבודה על ספרי ילדים קשה להתפרנס, ולכן לא משתלם להקדיש חודשיים מלאים ורצופים לאיור ספר. בדרך כלל בזמן שהוא עובד על ספר יש עוד אחד בתור.

תשוקה:

"אני לא מאייר ספרים למטרות רווח. אני עושה את זה כדי לעניין ולאתגר את עצמי".

המעצב:

 בשלב מוקדם של העבודה על ספר פולונסקי משלב מעצב שמשתתף בהחלטות מקצועיות כמו הפורמט, הפונט, חלוקת הטקסט בין העמודים והיחס בין הטקסט לתמונה. ב"טינקרטנק" המעצב היה להב הלוי.

מה הספר רוצה להיות:

כדי שפולונסקי יתחיל לאייר הוא צריך לפצח "מה הספר רוצה להיות", שאלה שהוא חוזר עליה המון. למשל, כשקובעים מה הפורמט מחליטים "באיזה גודל הספר רוצה להיות. יש שיקולים מסחריים והוא צריך להיכנס למדף, אבל בסופו של דבר ההחלטה אמנותית ונובעת מהצרכים של הספר וממה שנכון לו".

החלוקה לכפולות:

"זו החלטה חשובה מאוד", הוא אומר ופותח במחשב מסמך ובו 16 כפולות עמודים מקושקשות בשחור ולבן. עבור מי שאינו פולונסקי אלה מלבנים חסרי פשר. מבחינתו זו מפת הדימויים של הספר. "זה השלב הכי חשוב, כי כך אני יודע מה יהיה הדימוי בכל כפולה ומתכנן את הזרימה של כל הספר. ככה קובעים איזו גישה ציורית תהיה לחלל. זו יכולה להיות גישה תיאטרלית, כמו שעשיתי ב'כבש השישה עשר': הדמויות פונות אל הקהל, הן המוקד, הספר הוא שטוח, כאילו הן עומדות על הבמה ומוצגות בצורה שהכי טובה להן. זה מתאים במיוחד לספר שירים שכל שיר בו מתחיל ונגמר בכפולה. חשוב לי שיהיה עניין בדפדוף, אבל זו לא חוויה של קריאה רצופה. לעומת זאת, לספר שהקריאה בו רצופה אני אחפש גישה ציורית קולנועית ואשתמש בקלוז־אפים, שינוי זוויות, התבוננת מלמטה, תנועה בחלל. 'טינקרטנק' הוא קולנועי, אבל לא מאוד".

תפקיד האיור:

בכל כפולת עמודים פולונסקי כבול לטקסט שהאיור מתייחס אליו, ואוהב את זה. "אני יודע שבכפולה הזאת אני חייב לטפל בטקסט מסוים, וזה מקל עליי מאוד. לפעמים זה קשה, כי קורים המון דברים ואני צריך לבחור למה להתייחס או שלא קורה כלום ואני צריך להמציא דבר חדש. התפקיד שלי הוא להוסיף שכבות של ידע, אחרת לא צריך אותי", הוא אומר, ואז מתנסח מחדש: "קודם כל, לא צריך אותי. סיפור טוב אפשר לספר, הוא לא דורש ציור. לכן העבודה שלי כל כך מעניינת - איך אני הופך את עצמי לנחוץ ובעצם מספר עוד סיפור. אני מחויב לטקסט ומחפש את מה שלא מופיע בו. זה נותן לי חופש".

'זוזו, זוזו, טינקרטנק מתקרבת':

 אלה ארבע המילים הראשונות בספר, עשירית ממספר המילים בכפולה הראשונה. בהמשך יש תיאור מוחשי מאוד של כל מה שטינקרטנק עוללה מהבוקר - היא שברה עננים וצמרות עץ, הפילה קן עורבים ומעכה עוגה. פולונסקי התעלם מכל אלה והתמקד בתחושות הדחייה והבדידות שלה: "בחרתי לא להתייחס לכל מה שהיא עשתה, כי חשובה לי האמת הפסיכולוגית. הקומפוזיציה היא חלק מהעניין - להראות את הפיות מתרחקות ממנה; זו דרך להמחיש את האופי שלהן מול האופי שלה".

הדמות של טינקרטנק:

טינקרטנק מבוססת על בתה של רות גוילי, מאיירת וחברה של פולונסקי. דמותה של הילדה עוּבדה רבות כדי שתשתלב בסגנון של הספר ותשדר רגשות ועוצמות שונות לאורך הסיפור. "בסקיצה הראשונה היא היתה רכה מדי בגלל התלתלים, משהו בה נראה מסכן לגמרי, אז כדי שהיא תקבל אופי הרמתי לה את השיער, שיהיה שפיצי".

בחירת הסגנון:

"חשבתי על אנימציה של שנות העשרים, על בטי בופ", אומר פולונסקי, ואפשר מיד לזהות את הבטי־בופיות בפיות ובטינקרטנק עצמה. העבודה בסגנון זה החלה ב"לילה בלי ירח". "שם היו מחוות ישירות לאנימציה של שנות העשרים", הוא אומר ומצביע על איור של פופאי שחבוי בספר. "הטקסט ב'לילה בלי ירח' הוא מחווה ל'ויהי ערב' של פניה ברגשטיין, שקורה בקיבוץ אבל הסגנון שלו לא קיבוצי ולא סוציאליסטי, לא מפה. חיים האוזמן, המאייר של 'ויהי ערב', צייר את העולם כמו שהיה רוצה לראות אותו, על בסיס אנימציה שראה בקולנוע בברלין. את המתח הזה בין הנוף המקומי לבין הדמיון רציתי להביא ל'לילה בלי ירח', והוא נכנס לשפה שלי". אותה חותמת סגנונית אפשר לזהות גם בסרט "כנס העתידנים", שעליו פולונסקי עבד במקביל ל"טינקרטנק".

כמעט דיסני:

הסגנון של בטי בופ השתלב מצוין עם הדמויות של הפיות. "משהו בפופיות שלה, בעיניים הגדולות, התאים לצעקנות ולפלסטיקיות של הפיות", הוא מסביר. "הן מגעילות ומעצבנות, אבל הן צריכות להיות גם מושכות. זה בדיוק כמו לשחק ברעיון שטינקרטנק רצתה להיות כמותן, אבל העולם הצבעוני, הרועש והמושך הזה לא בשבילה".

בהמשך הוא מספר שהיתה ביקורת על הפלסטיקיות של הפיות. "בספר הזה קיבלתי ביקורות לא טובות בפעם הראשונה, ואני דווקא מבסוט מזה כי לקחתי סיכון. ידעתי שזה קיטש, אבל זה היה נכון לסיפור".

סימני דרך:

אמנם את הסגנון שאל פולונסקי מהקולנוע, אבל האיורים ב"טינקרטנק" מנוקדים בהיסטוריה הפרטית שלו. טינקרטנק יושבת על בול עץ בחורשה שפולונסקי זוכר מילדותו בחיפה. בית הספר שממנו היא יוצאת באיור האחרון של הסיפור "לקוח מהריאלי בחיפה, שבו למדתי, עם הברושים והבניין הישן, אבל קצת יותר נחמד מהמציאות", הוא אומר וצוחק. לאורך הספר הוא השאיר פירורים שמובילים לאנשים מחייו. "יש כאן שתי ילדות עטופות בשמיכות, וזה מועתק מציור בפרויקט הגמר של רות גוילי. היא ואחותה התאומה היו יוצאות בבוקר לדשא עטופות שמיכות כדי להסתכל על הזריחה". כמה סנטימטרים ימינה יש משפחה שחוגגת יום הולדת. האם צוירה בהשראת גוילי והאב בהשראת הצייר אלי פטל, גם הוא חבר של פולונסקי. "אני עושה את זה בעיקר בשביל עצמי וכדי שתהיה לי תחושה של חיות עשירה", הוא מסביר. "ואני יודע מניסיון שילדים רואים הכל, גם דברים שלא חשבתי עליהם, והכל מוצדק כמובן. כלומר הם נותנים לזה את הפרשנות שלהם ומסדרים את העולם כך שתימצא לזה סיבה".

הבגדים:

פולונסקי משחק בסימבוליות בבגדיה של טינקרטנק. כשפוגשים אותה בתחילת הסיפור "הבגדים שלה גדולים עליה ולא מתאימים לה, הרגליים שלה דקיקות בתוך נעליים כבדות כמו משקולות. ובמהלך הסיפור, באופן לא מורגש, היא גדלה לתוך הבגדים שלה. השרוולים באורך הנכון, היא לומדת לקשור שרוכים, הבגדים מתאימים לה. אני לא מצפה שהצופה ישים לב לזה, אבל זה עוד כלי שיש לי".

טכניקה:

את "טינקרטנק" אייר פולונסקי ביד וצבע במחשב. שלב האיור, עוד לפני הצביעה, הוא תהליך ארוך: האיורים נסרקים למחשב, כדי שפולונסקי יוכל לשחק ברכיבים שלהם - יגדיל, יקטין יסובב, יבחר זווית, ישנה שפת גוף; הוא מדפיס את התוצאה בצבע כחול חלש, עובד שוב בעיפרון, וככה הוא מכניס ומוציא את האיור מהמחשב עד שהוא מגיע לתוצאה שהוא רוצה לצבוע.

איור ממוחשב:

עכשיו הוא עובד על "בַּרְמָלַי", סיפור שכתב קורנֵי צ'וקובסקי ב־1927 ותרגם נתן אלתרמן לפני 68 שנים. "על הספר הזה אני עובד רק במחשב", הוא אומר ונשמע מעט לא מרוצה. "במחשב אפשר לעשות undo כל הזמן, ואז יוצא בדיוק מה שרציתי. אבל בראש אלה דברים מופשטים מאוד, וברגע שאני מצייר אותם בלי מחשב נוצר דיאלוג בין מה שיצא למה שרציתי, והמתח הזה מפרה אותי מאוד. הוא לוקח אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם מראש". "ברמלי", אגב, חיכה לפולונסקי שלוש שנים, והוא עובד עליו כבר יותר משנה.

כשההשראה אוזלת:

כשאני שואלת אם לפעמים הוא נתקע ומאבד השראה, הוא מחייך ומשיב: "זה קורה כל הזמן, לכן העבודה אורכת שנה וחצי. אני תמיד חושב שזה משהו שאני יכול להכריח את עצמי לעשות ומגלה שלא".

מחמאה:

פולונסקי הוא אמן מעוטר ומוערך, אבל לעתים מחוות קטנות מרגשות אותו לא פחות. "קיבלתי מייל ממישהו ממקסיקו - איש גדול שיש לו זרוע גדולה וקעקע עליה את הירח מ'לילה בלי ירח'. זו המחמאה הכי מדהימה שיש".

הלאה:

"אני רוצה לכתוב פעם. נדרשות לי עשר שנים לחשוב אם אני יכול לעשות את זה".

פריחה ילדותית במוזיאון

 

"טינקרטנק" הוא אחד מ־24 ספרים מאוירים שיוצגו במוזיאון העיצוב בחולון בחול המועד פסח במסגרת התערוכה "משחקים במוזיאון העיצוב". אוצר התערוכה יובל סער ואוצרת המוזיאון גלית גאון סרקו את כל ספרי הילדים המאוירים שיצאו בחמש השנים האחרונות, ואז צמצמו את הרשימה כך שתציג מגוון רחב של טכניקות ושל דורות מאיירים. שיקול חשוב נוסף היה חוויית הילדות שעולה מהאיור: אופי דמויות הילדים והדברים שהם מתמודדים איתם.

"זה התחיל מהעניין האישי שלי בפריחה שיש בארץ בשנים האחרונות בתחום האיור", מספר סער. "מה שיפה באיור הוא שהוא נגיש מאוד וכל אחד יכול להתחבר אליו, כולל ילדים. אבל למעט הילדים, שהם הצרכן הסופי של האיורים הללו, את כל שאר השוק מפעילים עבורם המבוגרים".