אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"פעם נסע לידי שיפוצניק, ולצד האסלות בטנדר שלו ראיתי אהיל שלי. אלה החיים" צילום: אלכס קולומויסקי

"פעם נסע לידי שיפוצניק, ולצד האסלות בטנדר שלו ראיתי אהיל שלי. אלה החיים"

טל גור, מבכירי המעצבים בישראל, נהנה למתוח את הגבולות שבין אמנות ועיצוב, גם כשזה מותיר אותו בצללים. עכשיו הוא מעלה מיצב חדש במסגרת אירועי שבוע העיצוב

08.04.2014, 08:33 | רוני דורי
טל גור לא מאמין בהגדרות, אלא כנגזרת של פלטפורמה. בגיל 52, כשהוא מזגזג לסירוגין בין שדות העיצוב, האמנות וההוראה, הגישה הזו כמעט מתבקשת. "מוזיאונים או גלריות לא יציגו אותי כאמן: בהכשרתי ובסטייט אוף מיינד שלי אני מעצב, ובאובייקטים שלי מתקיימת איזושהי פונקציה", הוא אומר. "מנגד, אני גם לא מעצב תעשייתי פר־אקסלנס: אני לא מפתח מוצרים לחברות הייטק או לסטארט־אפים, והעשייה שלי היא מתוך תגובות לדברים". האמביוולנטיות הזו, לדבריו, היא טבעית. "אני פועל בתחום של יצירה והגבולות מטושטשים. אבל גם רון ארד, למשל, הוא בבירור מעצב, אף שבמהלכים מסוימים שלו הוא רוצה להיתפס כאמן".

הראיון עם גור, מבכירי המעצבים בישראל, מתקיים ערב פתיחת המיצב שלו, "משחקי מנהלים", במסגרת שבוע העיצוב שייערך החודש בחולון, הפעם בסימן ילדות. עבודותיו של גור, מבכירי המעצבים בישראל, נכללות בין היתר באוספים של מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון העיצוב חולון, מוזיאון העיצוב האנובר, מוזיאון העיצוב סיאול ומוזיאון הנייר במינו, יפן. ברבות מהן הוא מותח ביקורת על תרבות הצריכה והייצור - אותה תרבות שמשרת עולם העיצוב, שאליו משתייך גור. עבור הביאנלה לקרמיקה ב־2011, למשל, הוא יצר סדרה בשם "גן חיות" שהפגישה בין מוצרי פורצלן זולים מסין לקדרות מסורתית, ועסקה במתח שבין ייצור המוני לבין עבודת היד שהולכת ונעלמת.

גור בסטודיו שלו בגלגל. “כאן אני יכול לקחת נשימה עמוקה", צילום: אלכס קולומויסקי גור בסטודיו שלו בגלגל. “כאן אני יכול לקחת נשימה עמוקה" | צילום: אלכס קולומויסקי גור בסטודיו שלו בגלגל. “כאן אני יכול לקחת נשימה עמוקה", צילום: אלכס קולומויסקי

תחושה זו מלווה אותו גם כיום. "המכשירים היום מעוצבים כך שלא ישתלם לתקן אותם", הוא אומר. "הטכנולוגיה הופכת להיות יותר ויותר בלתי מובנת להמונים. אנחנו מתייחסים למשהו כל כך מורכב כמו סמארטפון כחד־פעמי, מוצר לשנתיים־שלוש. הרכבים שאנחנו קונים הם חד־פעמיים, לעשר שנים. אנחנו במעבר מדור שעוד ידע והבין משהו, לדור שהוא כמעט חסר ישע: הכל קיים על המסך והטכנולוגיה תפתור הכל. אין יכולות, אין הבנה. פעם, כשהסוס שלך נשכב, היית מוציא אקדח ויורה בו. ההבנה היתה עמוקה, ברורה ואכזרית".

בין המשרדי למשחקי

המיצב הנוכחי, שיוצג במסגרת שבוע העיצוב בחולון, יוצג בחנות הריהוט המשרדי פיטָרוֹ שבעיר. זהו מקרה מבחן מעניין בקריירה של גור, שגוף עבודותיו האמנותיות אינו מתאפיין בשיתופי פעולה מסחריים. גור מציג בחלל החנות כמה זירות התרחשות אינטראקטיביות, שמעוררות מחשבה על עבודה, יצירתיות ומה שביניהן. "המחשבה שלי היתה שצריך למצוא את התפר בין מה שקורה במשרד, עם כל הקלישאות והאפיונים של מנהלים במשרד, לבין עולם של משחק. היה לי ברור שאני לא הולך לקשור כיסאות מהתקרה בשרשראות ולקרוא לזה נדנדה, או לשים כיסאות על סקייטבורדים. מנגד, ההתערבות היתה צריכה להיות מאוד מתחשבת, מבחינה זו שחדר התצוגה ממשיך לתפקד ופגישות העבודה ממשיכות להתקיים.

שולחן מתוך התערוכה "הצב צוחק עליי" שולחן מתוך התערוכה "הצב צוחק עליי" שולחן מתוך התערוכה "הצב צוחק עליי"

"במצגת שערכתי לפיטרו הראיתי להם עבודות שהשתתפו בתערוכות אינטראקטיביות; למשל, עבודה שנתקלתי בה בשבוע העיצוב בטוקיו, שבה הוצבו ברחוב ארבעה כיסאות ושולחן של איקאה, כשלכל כיסא היה מחובר כבל עם סכין. זו היתה למעשה הזמנה לעוברים והשבים לגלף בתוך השולחן והכיסאות, ואלה נענו להזמנה ופיסלו. אחרי כמה ימים אפשר היה לראות איך השולחן משתנה, והכיסאות הגנריים הפכו פתאום שונים זה מזה. זו יצירה מדהימה בעיניי". באופן דומה, הוא מציג בפיטרו חדר ישיבות של רהיטי קרטון חומים ולצדם מרקרים המזמינים את יושביהם לכתוב ולקשקש עליהם.

עוד דוגמה ששואבת השראתה מהמזרח הרחוק היא מעין מחווה לתרבות הגולף של אנשי העסקים היפנים, שיוצרת נופים של מגרשי אימון שבהם הדשא מכוסה כמעט כולו בכדורים לבנים. "מתוך זה התגלגלתי לעניין של לכסות את כל המרחב בפיטרו בכדורים צהובים שמכתיבים את אופן ההליכה. מצד אחד, הם לא מפריעים, כי הם מתגלגלים הצידה כשהולכים ביניהם, ומצד שני, את כן במודעות לשדה של כדורים. הרעיון הוא שהחלל ייראה אחרת בכל רגע נתון".

BOCCA. כסא מבד וצינורות מפלדה BOCCA. כסא מבד וצינורות מפלדה BOCCA. כסא מבד וצינורות מפלדה

מחויבות ליצירה, לא לרווח

ההיקסמות הזו מיפן החלה ב־2000, כשגור נסע לשהות אמן בת שלושה חודשים בעיר מינו, לסדנה שעסקה בנייר יפני מסורתי. גור שוטט בחנויות המקומיות, שם מצא שפע נייר ובמבוק, והחל ליצור מהם גופי תאורה. ב־2004 נסע שוב ליפן, הפעם לטאיג'ימי, שם התנסה לראשונה בפורצלן. גם בביקור זה פנה לחנויות המקומיות, אסף חומרים יומיומיים פשוטים - הפעם צינורות פלסטיק של חברה מקומית - ועל ידי הסטה חומרית וחיבור חדש הפך אותם לאובייקטים יוקרתיים כמו אגרטל וגוף תאורה.

"כשהתקבלתי לרזידנסי הראשון שלי בעיר מינו, הופתעתי לגלות שאחד הסעיפים בהסכם הוא שהאמן מתבקש לספר בשבחה של יפן לאחר שובו למולדתו", הוא מספר. "בזמנו זה עורר בי גיחוך. בדיעבד, עברו 14 שנה מאז, ואני מוצא שהחוויה הזו של יפן בהקשר של מסורת ועבודת יד כל הזמן צפה ומעוררת מחשבה, בכל מפגש שלי עם סטודנטים ובכל שיחה. החוויות מאוד חיות, והן מגלות גם תובנות חדשות. כל מי שאי פעם בילה תקופה ביפן יגיד לך שככל שאת שם יותר, ככה את פחות מבינה אותם.

עבודה מתוך המיצב בפיטרו "משחקי מנהלים" עבודה מתוך המיצב בפיטרו "משחקי מנהלים" עבודה מתוך המיצב בפיטרו "משחקי מנהלים"

"בשבילי, כמעצב, זו באמת איזושהי קנאה בעם עם מסורת: קראפט זה כמעט קיום מצוות מבחינתם. בנסיעה השנייה שלי ליפן נכנסתי לגלריה לקרמיקה. היו שם כוסות במחיר אסטרונומי שלא היה לי ברור במה הן שונות ממה שאמצא בארץ במחיר שווה לכל נפש. שאלתי מי הקהל שמגיע וקונה, והסבירו לי שלבעלי אמצעים יש מחויבות לרכוש את הדברים האלה כדי לשמור על המסורת. האמנים שם חיים בפשטות גדולה, אפילו סגפנות, ועושים את הכוסות שלהם בטכניקות מסורתיות, ויש מי שקונה אותן כדי שהן ימשיכו להתקיים. כך גם בייצור מסורתי של נייר: הנייר המושלם הזה נוצר בתהליך סיזיפי ביותר של קילוף מהעץ. זה לא טריוויאלי שההשקעה הזו תפגוש את האדם שיידע להעריך אותה. זו מערכת שמתקיימת בזכות זה שנאבקים עליה. זה לא מובן מאליו אפילו ביפן, וזה מאוד מרגש. אחר כך, כשאת נתקלת באמנים היפנים הגדולים, איסי מיאקה למשל, את מבינה מאיפה זה בא. הם לא צצים על פני השטח סתם ככה כי היתה להם איזו השראה; הדברים נטועים עמוק במסורת".

כמרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, גור מספר שמחויבות טוטלית כזו ליצירה, גם במחיר חיי דלות, כבר אינה קיימת. לדבריו, משאת נפשם של הסטודנטים היא לייצר את מחדד הגזר הבא שיימכר ברשת סוהו. "הסטודנטים היום הרבה יותר ממוקדים בביזנס: הם עושים תערוכות מקצועיות, יודעים להיות בקשר עם יצרן מסין. זה לא דבר פסול לחלוטין, אבל אצלנו הפנטזיות היו אחרות".

עבודה נוספת מתוך המיצב בפיטרו "משחקי מנהלים" עבודה נוספת מתוך המיצב בפיטרו "משחקי מנהלים" עבודה נוספת מתוך המיצב בפיטרו "משחקי מנהלים"

אתה נהנה ללמד?

"כל עוד אני גם לומד, כן. אם מכינים סטודיו, קוראים, אז גם לומדים משהו, והסטודנטים מביאים משהו מעולמם. אבל זה לא נעשה קל עם השנים".

עולם של איקאה

גור נולד בקיבוץ גלגל שבבקעת הירדן ונותר חבר בו, אף שבשנים האחרונות הוא מתגורר ברמת גן. כיום הוא חוזר לקיבוץ אחת לשבוע־שבועיים כדי לעבוד בסטודיו שלו. הקיבוץ, לדבריו, הוא הטבור שאליו הוא מחובר: "זהו המקום שבו אני יכול לקחת נשימה עמוקה. זה לא שאני מגיע לשם ויש איזה פרץ של יצירה. המקום כל הזמן מתחשבן איתי 'כמה זמן לא היית פה'. יש ימים שאני נוסע ולא עושה כלום. בהתחלה נאבקתי בזה, ואז הבנתי שאי אפשר אחרת בכל פעם מחדש אתה צריך להתחיל מסוג של כלום".

עבודותיו, הוא אומר, נרכשות בעיקר על ידי אספנים. "אין לי גלריה שאני עובד איתה. הרבה פעמים אני לא יודע מי קונה, ואני מעדיף את זה כך. פעם אחת נסעתי על דרך בגין ונסע לידי טנדר כזה של שיפוצים, ולצד כל האסלות ראיתי גם אהיל שלי. אלה החיים".

באופן כמעט פרדוקסלי לגור, שמוצא בעיצוב את הביטוי היצירתי שלו, יש ביקורת על ענקי העיצוב ההמוני דוגמת איקאה, שמקימה כעת בקריית אתא את הסניף השלישי שלה. "פעם היה מפעל אתא, שייצר בגדי עבודה כחולים. בשנות השמונים הוא הפך להיות הקריון. כילד רכבתי שם על אופניים. כשסגרו את המפעלים ובנו במקומם את הקריון, זה היה סמל למהפך הזה, מחברה יצרנית לחברה צרכנית. עכשיו זו איקאה ששבה ומעלה את קריית אתא למפה. מנגד, זה אחלה פתרון, כי מבחינה עסקית איקאה ודומותיה הופכות להיות הצנטרום של העולם. התחלתי לעשות פרויקט של האקינג (פעולות חתרניות - ר"ד) על כיסא איקאה, וגיליתי שהמעצב ההולנדי פרנק צ'פקמה עושה בדיוק את אותו הדבר, ממש אותה עבודה על אותו כיסא".

גור מתחת לגוף תאורה בשלבי הכנה, צילום: אלכס קולומוסקי גור מתחת לגוף תאורה בשלבי הכנה | צילום: אלכס קולומוסקי גור מתחת לגוף תאורה בשלבי הכנה, צילום: אלכס קולומוסקי

בשנים האחרונות הוא אוצר תערוכות עיצוב רבות וממשיך ליצור - לעתים למגירה ולעתים בשיתוף עם המעצב יעקב קאופמן לסטודיו "גאגא", למשל בכיסא Bocca, שעשוי מבד ומצינורות פלדה. על קאופמן, שמלווה אותו כבר מימיו הראשונים כמעצב, יש לו רק מילים טובות להגיד: "הוא פנומן, אדם שחתום על עשרות פטנטים והעמיד גוף עבודות שבקלות אפשר להשוות אותו לאכילה קסטיליוני (מגדולי מעצבי המאה ה־20), מבחינת כמות המוצרים האיכותיים, לא שרבוטיים אה־לה כארים ראשיד. כדי להגיע לזה הבן אדם עבד שנים. זה קצת אירוני שבסוף זה מכירים אותו בגלל 'מוריס', החמור מחזיק הפתקים שהוא עיצב.

"בכלל, אין להם שם, למעצבים. אם קאופמן עושה שרפרף ואנשים לא אוהבים אותו, הם לא יקנו אותו. הפסל נחום טבת, לעומת זאת, יימכר ביותר כסף גם אם הכיסאות שלו יהיו פחות מוצלחים.

"מה שנוכחתי לגלות זה שבאמנות באמת יש עניין גדול בשאלה 'את מי אוספים'. זה קשור לעניין שיש גלריה עם אמנים שהיא מקדמת, והם בונים את שמם דרך תערוכות, אוספים, החלפות. מעטים הם אלה שילכו בשוק הפשפשים וירימו משם ציור שמן רק מתוך טעם אישי. הטעם האישי פה מאוד מחובר לשם של אמן; כלומר, ברור שהעבודה תהיה לטעמו של האספן, אבל האמן ייבחר מתוך פנתיאון של שמות ולא מחוצה לו. Know Hope, למשל, שאני מאוד אוהב את העבודות שלו, הוא דוגמה מצוינת: האם מי שקונה את העבודות שלו בגורדון היה קונה אותו לפני כמה שנים?".

חולון מתעצבת שוב

שבוע העיצוב חולון, שייערך השנה זו הפעם הרביעית, יתקיים בימים 16–19 באפריל, ויכלול שלל תערוכות, אטרקציות, מפגשים ומיצבים. מלבד המיצב של גור תתקיים התערוכה "משחקים במוזיאון העיצוב" במוזיאון העיצוב שתוקדש לשני תחומים מעולם הילדים: איור ספרים ומגרשי משחקים. בנוסף תוצג בגלריית החווה התערוכה "תור הזהב", שיתוף פעולה בין המעצב סמי די והאמן הרב־תחומי רונן שהרבני; תערוכת החוצות "הומור בראש חוצות" שתציג כרזות מתוך מסעות הסברה הומוריסטיים. האירועים יכללו גם תערוכות בעלות אופי מסחרי, למשל "פלטפורמה" של מעצב הנעליים עודד ארמה, שתציג את קולקציית קיץ 2014 ואת תהליכי העבודה שהובילו ליצירתה, ו־The Renaissance Of Men Style של מעצב בגדי הגברים מעוז דהאן. הכניסה לכל האירועים והתערוכות תהיה חופשית. בתום שבוע העיצוב, ב־22 באפריל, ייפתח בעיר כנס מקצועי שיפגיש בין התעשייה המקומית לבין 15 מעצבים ויצרנים מאוסטריה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות