חזק, מהר ולא אלגנטי

האם משבר הדיור הוא "אסון לאומי" המחייב את הממשלה לנקוט באמצעים מיוחדים, חריגים, כמו אלה הנהוגים במצבי חירום אצלנו, או בדומה להכרזה נשיאותית על "אזור אסון" בארצות הברית?

מי שחושב שההגדרה "אסון לאומי" היא מוגזמת לא מדבר כנראה עם הישראלים הצעירים שהתמלאו בשנים האחרונות בייאוש מהסיכוי שלהם למצוא דירה במחיר סביר. בחודשים האחרונים פרסמנו ב"כלכליסט" עוד סדרה של ראיונות מעיקים עם זוגות צעירים שעובדים ומתפרנסים לא רע, שרוצים לחיות בארץ הזו, לבנות ולהיבנות בה. הם לא חולמים על המגדל של אהוד ברק או על האחוזה של אילן בן דב, והם לא רוצים לחיות בברלין או בניו יורק. חלום הדירה, או ליתר דיוק סיוט הדירה הורג אותם. וכנציג של דור ההורים אני יכול להעיד, הסיוט רובץ גם עלינו.

יש אסונות שניחתים משמיים. הוריקן אכזרי או צונאמי קטלני יכולים להפוך עשרות אלפי בני אדם לחסרי בית בתוך שעות. אסון הדיור הישראלי הוא מעשי ידי אדם. יש לו מספר סידורי. 3973. החלטת הממשלה על "צעדים ליישום יעדי האוכלוסייה" באוגוסט 2008: "משרדי הממשלה לא ייזמו תכניות חדשות שמטרתן שינוי יעוד של קרקע... במחוז המרכז בשנים 2009 עד 2012".

הכוונות היו טובות. פיזור אוכלוסיה לפריפריה. הסיסמאות המוכרות לעייפה. אבל הישראלים הצביעו ברגליים – גם ב-2009 הם העדיפו להגר למרכזי התעסוקה והגדילו את הביקוש ביחד עם הקטנת ההיצע שחוללה החלטה 3973 האומללה. לא צריך תואר בכלכלה בשביל להבין מה קורה כשההיצע מצטמק והביקוש גדל. כשסטנלי פישר, האיש והמיתוס, הוריד את הרבית ושפך למדורה את השקלים הזולים שלו, קיבלנו את הוריקן המחירים שלא נרגע עד היום, וקיבלנו עוד ועוד ישראלים בלי בית ובלי סיכוי.

  

למה אני חוזר ל-3973? כדי לומר שנמאס כבר מהתירוץ הזה. ההחלטה המטומטמת הזו בוטלה כבר בשלהי 2010. נערי האוצר של אז כבר מזמן עושים לביתם. אריאל אטיאס כבר יותר משנה באופוזיציה. יובל שטייניץ עבר לאסטרטגיה או-מה-שלא-יהיה-השם של המשרד המיותר שלו. אי אפשר להמשיך ולהשתמש בהחלטה שבוטלה כבר ב-2010 כתירוץ להצדקת המחדלים של 2014.

שרי האוצר, השיכון והפנים של 2014 הם האורחים המרכזיים שלנו היום, אז נדבר בנימוס. נדבר חלש: רבותי השרים, כמה זמן עוד תאשימו את שטייניץ ואטיאס ואלי ישי? כמה זמן תזכירו את מחדלי הממשלות הקודמות? כמה זמן עוד תדברו על החסמים המתסכלים של הבירוקרטיה? כמה זמן תתלוננו על ראשי הערים?

זה נכון שכל אחד מכם בא ממפלגה אחרת, עם אג'נדה משלה, אבל השנים חולפות והילדים ההומלסים שלנו ממשיכים לשלם שכר דירה מנופח, וגם אנחנו לא נעשים צעירים יותר. תקראו לי נאיבי, חולם חלומות, הזוי – אני מצפה שאתם תשתפו פעולה כדי להכפיל את ההיצע, בקצב מסחרר, במיוחד באזורי הביקוש. הגיע הזמן למשילות הזו שאתם אוהבים לדבר עליה, בוודאי אם מקבלים את ההגדרה של "אסון לאומי" המחייב אמצעים של מצבי חירום.

לכן, אם פקיד עקשן חושב שהוא מנהל את המדינה – תראו לו את הדלת. אם וועדה מקומית מעדיפה לאכול בורקס במקום לשחרר קרקע – תפזרו אותה או תעקפו אותה. אם ראש עירייה מעדיף תעודה מאונסקו על פני התושבים שלו, יש לכם אמצעים למרר את חייו. אתם אחראים. אם לא תעשו את זה חזק, מהר ולא אלגנטי – נעשה כמיטב יכולתנו להחליף אתכם.