אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
והספר הזה הוא אני צילום: צביקה טישלר

והספר הזה הוא אני

עצובים, שמחים, מסובכים או פשוטים: לספרי ילדות יש נטייה להיכנס עמוק ללב ולהפוך לחלק מהדנ"א של הקורא. יוצרים מובילים מכל התחומים וכתבי כלכליסט על הספר שעיצב את ילדותם

08.04.2014, 09:19 | כתבי כלכליסט

אורי שאלתיאל: על "הנערים מרחוב פאל" / פרנץ מולנאר

 

 

נמצ'ק ואני כבר לא ניפרד לעולם. עד יומי האחרון הוא יהיה שם איתי, כמו החבר הכי טוב שמעולם לא היה לי. כשגמרתי לקרוא את הספר עליו, שכתב יפה כל כך פרנץ מולנאר, בכיתי המון, התייסרתי, התגעגעתי, סירבתי להשלים עם העובדה שהוא הלך ולא יחזור יותר, שככה הוא פשוט ייעלם מחיי לנצח.

אחר כך התבגרתי מעט, בגדתי בו עם אחרים, התאהבתי והתאכזבתי, ביליתי לילות סוערים בדפים של אהובים נוספים. רק אחרי שגמרתי איתם הבנתי שהגיבור ההונגרי הקטן, שמגן באומץ לב אינסופי על חבריו, לעולם לא ייעלם מלבי. הוא תמיד יהיה שם בשבילי, כפי שרק דמות מספר יכולה לעשות לילד בן 10.

הכותב עוסק בעיקר בטלוויזיה, קולנוע וספרות, ומגיל קטן העריץ את שוש עטרי והיה מכור ל"שירים ושערים".

עדי נס על "גן גורים" / רפאל ספורטה

 

 

אמי עבדה בספריית הילדים בקריית גת. למעט השתקות הקוראים ב"שששש" קולני והס פיוטי, שהסבו לי מבוכה, היא לא שמרה על הכללים. כך היתה בביתנו ערימת ספרים שעליהם מדבקה מצהיבה - שלא נרשמו.

בראש הערימה מונח היה "גן גורים", סיפור בחרוזים שמתאר התנהלות בגן ילדים המאוכלס בבעלי חיים. בבוקר מביא הפיל על גבו את הילדים לגן שמנהלת דובה. "הס גורים! פיות סגורים / יד לפה! שבו יפה!" היא פקדה בשעת סיפור הצהריים ולא יכולתי שלא לחשוב על אמי. אהבתי את הקצב והחריזה ואת ההאנשה של החיות, שגם אם בחיים האמיתיים היו זרות זו לזו, בגן הילדים שיחקו זו עם זו בתום.

הכותב הוא צלם מצליח, שמצהיר שילדותו בקריית גת השפיעה על יצירותיו. לאחרונה מכר יצירה במחיר שיא לאמן ישראלי (264 אלף דולר).

רונה קינן על "מיץ פטל" / חיה שנהב

 

רונה קינן, מיץ פטל, צילום: צביקה טישלר רונה קינן, מיץ פטל | צילום: צביקה טישלר רונה קינן, מיץ פטל, צילום: צביקה טישלר

 

"מיץ פטל" הוא ספר ישראלי לחלוטין. העברית שלו פשוטה ולא מתורגמת, הגיבורים שלו מקומיים, האיורים בו מוכרים כמו הרחוב שגדלתי בו, והדימוי שעומד במרכזו הוא תמצית ילדותי - תמצית של משקה בשם מיץ פטל.

מה שהחזיר אותי אל הספר היה המסתורין: הארנב האקסצנטרי שמתיישב בבית צבעוני באמצע היער ולא חושף את זהותו. גם כשהיא נחשפת אנחנו לא באמת יודעים מי הוא, ולכן רוצים להציץ שוב ושוב.

ובעצם, הסיבה האמיתית שאהבתי את מיץ פטל היא שהספר הגיע עם תקליט. אני זוכרת את עצמי יושבת שעות על הרצפה ליד הפטיפון, מסתכלת על האיורים בספר תוך כדי שהתקליט מתנגן וחושבת על טעם של מיץ פטל. זו בעצם חוויית המולטימדיה הישראלית הראשונה שלי.

הכותבת היא מוזיקאית שיודעת דבר או שניים על ספרים כבתו של הסופר עמוס קינן.

חיים כהן: על "פרח לב הזהב" / רפאל ספורטה

 

 , צילום: יובל חן צילום: יובל חן  , צילום: יובל חן

כילד קראתי המון, אבל יש ספר שנחרת אצלי במיוחד, "פרח לב הזהב". היו לו הרבה גרסאות, ואני לא זוכר בדיוק איזו מהן היתה לי. זה סיפור יפהפה על ילד שאמו חולה, והוא יוצא להביא לה את פרח לב הזהב, הפרח שיגרום לה להבריא. הוא עובר הרפתקאות ומקבל עזרה מבעלי חיים לאורך הדרך. בספר הילד מצליח להביא את הפרח לאמו והיא ניצלת, אך במציאות לא הצלחתי להציל את אמי, שנפטרה לפני 12 שנה.

לאחרונה שתלתי בגינה עץ שפרחיו נראים בדיוק כמו פרח לב הזהב - לבנים עם לב צהוב, יפהפיים עם ריח נהדר.

הכותב הוא הבעלים של המסעדות יפו־תל אביב, דיקסי ופילדלפיה, והיה בילדותו צפר חובב.

ינץ לוי על "ילד ושמו אמיל" / אסטריד לינדגרן

 

כל ילד יודע: יותר איורים - יותר טוב, איורים משעשעים - עוד יותר טוב. האיורים של ביורן ברג זזו והיו משעשעים ומסקרנים: ילד שהראש שלו תקוע בסיר ואבא שלו מנסה לשחרר אותו ולא מצליח, אז הוא ממשיך להסתובב בראש־סיר; ילד שמעלה את אחותו לראש תורן והיא תלויה שם למעלה; ועוד.

ואחרי האיורים - המילים. את "ילד ושמו אמיל" הקריאה לי אמי, ועד היום לא נשכחו מלבי מעשי השובבות של אמיל הקטן. אמנם המבוגרים בסיפור כועסים עליו, אבל הסיפור דווקא מבין ללבו. כילד הרגשתי שהסיפור מבין גם ללבי, והרי זה מה שילדים מבקשים יותר מכל בספרים - סיפור שיבין ללבם.

הכותב הוא מחבר הספר "המורה דרורה לא מפלצת", שמתפרסם בימים אלה, ועד גיל 5 הוא חוּנך בבית.

מאיה נחום שחל על "אורה הכפולה" / אריך קסטנר

 

את "אורה הכפולה" שאלתי מהספרייה לראשונה בגיל 10. הוא היה אפור ודהוי ולא רמז דבר על המתרחש בו. מה שמשך אותי בסיפוריו של קסטנר הוא האומץ והתושייה של ילדים גיבורים כמו אמיל, פצפונת וכמובן אורה ולי, התאומות שלא ידעו זו על זו עד שנפגשו במקרה בקייטנה.

"אורה הכפולה" משלב את פנטזיית הילדות (שנעלמה לה מזמן) להיות אחות תאומה ואת יצר ההרפתקנות. יש בו רגעים מרגשים וכאלה שמעוררים חרדה לקיום התא המשפחתי, וכל ילד יכול להזדהות איתו. כאדם בוגר אני יודעת שהסוף הטוב כמעט בלתי אפשרי. כילדה - האמנתי.

הכותבת מסקרת את תחום התיאטרון והמחול ומגיל 10 מדקלמת את המערכונים של הגשש.

ענבל פינטו על "האסופית" / לוסי מוד מונטגומרי

 

  , צילום: אוראל כהן צילום: אוראל כהן   , צילום: אוראל כהן

אן שירלי אינה מושלמת, מה שהופך אותה לאנושית וסוחפת. היא חמת מזג, מרחפת, יש לה לב ענק, אבל איכשהו היא תמיד עושה את הדבר הלא נכון. ועדיין אי אפשר לעמוד בפניה. היא מגיעה בטעות לביתם של מרילה ומתיו קטברט, והם מחליטים לאמץ אותה אף שביקשו בן. זה כמעט משל למהות החיים. אתה לא יכול לשלוט במה שיילד יום, אבל אם אתה זורם עם מה שבא - תקבל את המתנות הגדולות ביותר.

הכותבת היא חלק מלהקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק, ובילדותה חבקה אוסף כובעים מרהיב.

איתי טיראן על "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" / אפרים סידון

 

  , צילום: אביגיל עוזי צילום: אביגיל עוזי   , צילום: אביגיל עוזי

לפני שזכיתי לגלם על הבמה נבלים שקספירים ומלכים מתועבים, עוד בטרם העליתי על דעתי שאהיה שחקן, הייתי ילד חולמני בעל תיאבון לסיפורים.

כמו הרבה ילדים אחרים, הייתי נכנס למיטה בערב ומקשיב לסיפור שקרא לי אבי. הזכור לי מכולם בריטואל הזה היה "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור", המדריך הטוב ביותר לילד בהבנת מערכת היחסים בין הריבון לעמו. הסיפור מגולל את קורותיו של מלך שנקרא בקיצור פרדיננד פדהצור, שהיה אהוב על עמו. במסיבת מלכים אמר לו בן מלך שהוא אהוב רק כי הוא עושה דברים שהעם רוצה. פרדיננד פדהצור רצה להוכיח שבן המלך טועה, ולכן הוציא כל מיני צווים מוזרים. משלחת של זקנים ביקשה מהמלך שיבטלם, אך המלך סירב. אז עלה העם אל הארמון, דחף את המלך לארגז ושלח אותו הרחק ככל האפשר.

לא יכולתי שלא להתאהב במלך המנוול שהקדיש את כל מרצו להמצאת גזירות חדשות, ובאותה העת צהלתי כשבא על עונשו. גם כשנרדמתי וחלמתי חלומות על אותו פדהצור, לא העליתי בדמיונותיי הפרועים שאגדל לחיות במדינה שבה שולחים שליטים, נשיאים ושרים מושחתים אל בית הסוהר חדשות לבקרים, ממש כמו המלך, שלא ידע מה מותר ומה אסור.

הכותב הוא שחקן תיאטרון הקאמרי, ובילדותו ניגן שעות ארוכות בפסנתר.

רעות ברנע על "אל עצמי" / גלילה רון־פדר־עמית

 

אי שם בשנות התשעים, לפני שבהייה ב־MTV השתלטה על חיי, אפשר היה לקרוא לי "תולעת ספרים". מבין גיבורי הספרים הרבים היה אחד שנתפס חזק — ציון כהן, שהספר "אל עצמי" בנוי כיומן שמתאר את חוויותיו.

הוא מגולל בו את קשיי ההסתגלות, ההרפתקאות והאהבות שעבורי, כילדה בת 10, היו הצעד הראשון בגיל ההתבגרות. את הספר סיימתי בתוך כמה שעות, ועוד באותו היום התחלתי את הבא בסדרה, "מכתבים לבתיה". ציון, שהיה ילד חזק וקשוח ובו זמנית רגיש ושביר, הוא כנראה הבן הראשון שהתאהבתי בו. בדיעבד אפשר לומר שבכל בן שהתאהבתי בו אחר כך חיפשתי גם משהו מציון.

הכותבת מסקרת את תחום האמנות ובעלת רזומה של ילדה חנונית בצופים.

שי ליברובסקי על "דומבי האדם הקדמון ממציא את העולם" / יקי קאופמן

 

כילד אהבתי מאוד קומיקס, ובדיעבד אפשר להגיד שזה קשור לוויזואליות ולקצב, שני תחומים שתופסים כיום מקום מרכזי בחיי. את "דומבי" קיבלתי כשהייתי בן 8, ומלבד הציורים הצבעוניים והפנלים נטולי כל מגע של סרגל, הוקסמתי מהדמיון העשיר: בריאת העולם בשחור ולבן, המצאת הגלגל והאש, ולא פחות חשוב — אילוף הגלגל וכיבוי האש.

הפרק על יום הכביסה שמוליד פארק מים גרם לי לסיים מחברות בקשקושים מלאי דמיון. הדיאלוגים המופרכים והדמויות הססגוניות (דינוזאור פחדן, סבא שחושב שהוא צפרדע) הכינו אותי למפגש עם "זבנג" של אורי פינק ומאוחר יותר עם דודו גבע.

הכותב הוא מבקר מוזיקה ומעצב גרפי, שאייר קומיקס להנאתו כבר בהיותו בן 7.

 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות