נועה תשבי ו-40 העשירים

אם הייתי יודע באותו בוקר שכמה שעות אחר כך נועה תשבי תרקוד במיוחד בשבילי, בטח הייתי מקפיד קצת יותר על הלבוש המרושל שלי, זורק עליי בושם או אפילו מתגלח. אבל לא ידעתי. וכך מצאתי את עצמי מוזנח ובלוי, בזמן שהדיווה רקדה עבורי באמצע רחוב ירושלמי סואן.

טוב, בסדר, זה לא היה ממש בגללי, כנראה יותר מפני שהחמאתי לה על הפרויקט שלה עם קרן שוסטרמן. והאמת: תשבי ראויה למחמאות. מי עוד היה מצליח להביא לכאן 40 אמריקאים צעירים, מוצלחים וסופר־עשירים לטיול של עשרה ימים? ובכן, כנראה שרק תשבי יכולה, ועשתה. לאחר שנתיים של תכנונים נחתו כאן בשבוע שעבר הסולתה והשמנה של אמריקה הצעירה, כאלו שמופיעים במגזינים נחשבים בתור הבטחות העתיד.

קרן שוסטרמן פועלת ב־25 השנים האחרונות במטרה לחזק את הזהות היהודית ואת תכונות המנהיגות אצל צעירים יהודים ברחבי העולם. בפרויקט הנוכחי הם בחרו בקבוצה מעורבת של יהודים ונוצרים במטרה ברורה: להפוך את דור העתיד של אמריקה לתומכי ישראל נלהבים. אחרי עשרה ימים עם נועה תשבי, זה בדיוק מה שקורה.

"אז את מי אתה רוצה לראיין?" שואלת אותי תשבי, זוהרת מתמיד, כשאנחנו נפגשים בצהריים ברובע הארמני, "יש כאן מפיק קולנוע מוצלח, מוזיקאי שכותב לגדולים ביותר, הבחור החתיך ההוא בפינה, בריאן סינגרמן, עשה לא מזמן אקזיט של מיליארד דולר והבחורה החמודה לידו היא זמרת שהיתה מועמדת לגראמי. מאחוריהם סופיה בוש שהיתה השחקנית הראשית ב'מגרש ביתי' ובעוד סרטים. ויש גם משורר, סופר ומו"ל. והבחור הגבוה עם הכובע הוא ראש מחלקת הכדורסל של נייקי".

נועה תשבי במשלחת. להפוך את דור העתיד של אמריקה לתומכי ישראל נלהבים | צילום: עומר מסינגר

אותו אני רוצה לראיין.

"יאללה. בוא נתחיל לעבוד".

ארוחת בוקר עם לברון

אני נצמד לארתורו נונייז, שבימים שהוא לא מטייל בעיר העתיקה הוא כנראה טוחן פנקייקים לארוחת בוקר עם לברון ג'יימס. כשאני מנסה לדלות ממנו פרטים על התפריט של קינג ג'יימס, הוא פורץ בצחוק. "אני מכיר את לברון מאז שהיה בן 14", הוא אומר, "אז אני לא מתרגש שהוא בסביבה. מרגש אותי לראות אותו משחק, אבל חוץ מזה הוא בן אדם כמו כולם".

זה קצת מנוגד לתדמית של החברה שלך על גיבורים גדולים מהחיים.

"על המגרש אתה יכול להיות גדול מהחיים. כשאתה הולך לבקר ילדים חולים תהיה גדול מהחיים, וגם בפרסומות. בארוחת בוקר אתה יכול להיות בחור רגיל מאקרון אוהיו שרוצה מיץ תפוזים ופנקייק".

נונייז נולד בברוקלין לפני 39 שנה, חצי שנה לאחר שהוריו הגיעו לאמריקה מוונצואלה. מפני שלא היה לו מספיק כסף ללכת לקולג', הוא החליט להתפלח להרצאות באוניברסיטת ניו יורק. שנתיים לקח לו להשלים את התואר במינהל עסקים. בשנה שעברה הוא נבחר על ידי ערוץ בידור אמריקאי בספרדית לגבר הלטיני הכי מצליח במדינת ניו יורק. "לפני שהגעתי לישראל לא ידעתי כלום על האזור", הוא אומר, "עכשיו אני יכול להגיד לך שאנחנו הלטינוס ואתם הישראלים מאוד דומים. אנחנו לא ניתן לאף אחד לדרוך עלינו. נועה אמרה לי כשיצאנו למסע שבעוד שבוע אני אהיה מאוהב, והיא צדקה. חיי הלילה בתל אביב, למשל, זה משהו שלא ראיתי בשום מקום בעולם".

נונייז נוטש אותי כדי לגעת באבני הכותל, ואני נצמד לתשבי שמשוחחת עם סת' כהן, סמנכ"ל קרן שוסטרמן לקשרי קהילה. אני מספר להם על השיחה עם נונייז. "זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות", היא אומרת, "בעוד כמה חודשים ארתורו יישב בארוחת ערב, ויקפוץ איזה אנטישמי ויגיד: 'ישראל ככה וישראל ככה'. אז ארתורו יגיד לו: 'תסלח לי אדוני, אבל מה שאתה אומר זה שטויות במיץ'".

ארתורו נונייז. "נועה אמרה לי שבעוד שבוע אני אהיה מאוהב, והיא צדקה" | צילום: עומר מסינגר

בית השאנטי לקליפורניה

במהלך הביקור בארץ נפגשו האמריקאים בין השאר עם יאיר לפיד, שי אגסי ויאיר ורדי. הם נסעו לכנרת כדי ללכת על המים, קפצו לרמת הגולן כדי לצפות במלחמת האזרחים בסוריה, קרעו את תל אביב וטיפסו על המצדה. בדרך לכנסיית הקבר אני מחליף את נונייז עם העיתונאי סקוט באנדיק, רק בן 38 וכבר עם רזומה של שבע שנים בראש החברה Weed Road Pictures שהפיקה את "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" וסרטי ההמשך שהכניסו לכיסה מאות מיליוני דולרים.

בשנה שעברה החליט באדניק לעזוב ולהקים חברה משלו. הוא גייס 150 מיליון דולר, ובקרוב הם אמורים להתחיל לצלם את הסרט הראשון. "אין לי שום בעיה עם קומדיות", הוא אומר, "אבל בשל שינוי שעברתי בחיים החלטתי לעשות סרטים אמיתיים יותר, שידברו אל אנשים".

השינוי של באדניק הגיע בעקבות הזמנה להרצות לעבריינים צעירים. שבע שנים חלפו מאז, והיום הוא מקדיש מחצית מזמנו לשיקומם. במהלך הטיול הוא הספיק לבקר בבית השאנטי בתל אביב ובבית הסוהר אופק לעבריינים צעירים. "המנהלת של בית הסוהר היא אשה נפלאה", הוא אומר, "אבל המתקן גרוע בעיניי, בדיוק כמו אצלנו, מתקן שלא נותן תקווה. אם יהיו יותר מקומות כמו בית השאנטי, אין לי ספק שתהיה ירידה בפשיעה בקרב הנוער. בקליפורניה אין מקומות כאלו, ואולי אחרי הביקור שלי כאן עוד יהיו".

בזמן שהחברים שלך השתכרו בלוציפר, אתה העדפת את בית השאנטי?

"שתיתי משהו אחר כך. גם אני כמו כולם חזרתי למלון בארבע בבוקר. שעתיים אחרי באוטובוס כבר ראינו אנשים נלחמים זה בזה. הניגוד הזה מטורף".

בכנסיית הקבר, החבורה הנרגשת ממהרת להתקרב לעצמותיו של הצלוב. אני מעדיף לקפוץ לחומוס בלינא. בדרך חזרה אני מספיק להחליף כמה מילים עם מישהו שהולך להקים עיר חדשה באמצע המדבר ביוטה ועם פרדי ווקסלר, מוזיקאי שהופיע לפני שבועיים אצל לטרמן.

"אז איך היה?", שואלת נועה כשאנחנו חוזרים. אני אומר כמה מילים והיא רוקדת. לפעמים החיים יכולים להיות כל כך יפים, אני חושב לעצמי בדרך מהחלום האמריקאי לסובארו החבוטה שלי ול־62 השקלים שאני מוכרח לשלם בחניון של מר ספרא.