אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
משלימים צילום: עמית שעל

משלימים

משפחה אחת, שני הורים, שמונה מקומות עבודה: כשמשרה מלאה כבר לא מספקת את הסחורה, כל שכיר שישי בישראל משלים הכנסה בעבודה נוספת. לא מדובר רק באנשים קשי יום, אלא בבעלי מקצוע משכילים שנלחמים בשיניים לא לנשור ממעמד הביניים. כך נראים החיים כשמסיימים יום עבודה ארוך, ומיד מתחילים אחד חדש

13.04.2014, 10:11 | דיאנה בחור ניר

לפני שלוש שנים החליטה א', מורה בת 41 מאזור המרכז ואם לשלושה, לעשות הסבה מקצועית ולהפוך לעובדת סוציאלית. "רציתי להחליף מקצוע ולהתפתח מבחינה אישית", היא מסבירה, "אבל גיליתי שהמשכורת לא תספיק לי. היום קשה לי לעזוב את ההוראה כי היא הבסיס הכלכלי שלי, אז אני עובדת במקביל בהוראה ובעבודה סוציאלית. אף על פי שאני עובדת 44 שעות בשבוע, ומחלקת אותן כמעט שווה בשווה, העבודה הסוציאלית עדיין משנית מבחינה כלכלית".

לכל הכתבות במוסף פסח של "כלכליסט", בנושא "עבודה אבודה", לחצו כאן

 

בעלה של א' הוא מהנדס בשירות המדינה, אולם היא אינה יכולה להסתפק במשכורת אחת. "לו הייתי עובדת רק במשרה אחת, זה היה מכניס אותנו לחובות", היא מסבירה. "אנחנו מחויבים להוצאות שוטפות שקשורות לגידול של שלושה ילדים, וגם משלמים משכנתא. החיים המקצועיים שלי מאוד מספקים, אבל אני חייבת לעשות ג'אגלינג בין שתי משרות. אני לא יכולה לעשות לעצמי הקלות בשלב הזה - המשרה הנוספת היא מה שמאפשר להחזיק את הראש מעל המים, ואיך שזה נראה, זה יהיה ככה עוד הרבה שנים".

א' לא לבד. ישראלים רבים גילו כי "משרה מלאה", צמד המילים שהבטיח פעם ביטחון כלכלי, כבר לא מספקת את הסחורה. הם הופכים ל"משלימי הכנסה", המתזזים בין שני מקומות עבודה לפחות. סקר "כלכליסט" שמפורט בתחילת הגיליון, גילה כי 20% מהגברים העובדים ו־16% מהנשים העובדות, ובסך הכל 18% מהעובדים בישראל - מועסקים ביותר מעבודה אחת. המשרה הנוספת צורכת 10.7 שעות בממוצע בשבוע. 60% מהעובדים במשרה שנייה נהנים מתוספת של עד 2,000 שקל בחודש, כאשר אצל בני 45 עד 54 התוספת משמעותית יותר: בין 4,000 ל־5,000 שקל.

 , איור: יזהר כהן איור: יזהר כהן  , איור: יזהר כהן

מסורתית, היה נהוג לזהות עבודה בכמה משרות בעיקר עם מעמד סוציו־אקונומי נמוך, השכלה נמוכה ואי־מקצועיות. אולם מהסקר עולה שהתופעה תפסה אחיזה בקרב מי שאמורים לאכלס את מעמד הביניים: 36% מקרב משלימי ההכנסה מחזיקים בתואר אקדמי, חלקם גם בתואר שלישי. רבים מהם התמחו במשך שנים במקצוע מכובד, שיש לו ביקוש, ואמור היה לפרנס אותם - ובכל זאת הם מוצאים את עצמם במשרה שנייה ושלישית.

מעניין לציין שעד כה, התופעה המתרחבת של כפולי העבודה עברה מתחת לרדאר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בשאלונים התקופתיים שהיא עורכת, הלשכה לא התייחסה לסוגיה. אולם גם שם הבינו כי מדובר בתופעה חברתית שאי אפשר להתעלם ממנה, ומהלשכה נמסר כי לאור הנתונים העדכניים שהעלו את נחיצות הבדיקה, יש כוונה למדוד בקרוב את גודלה ואופייה של הקבוצה הגדלה הזאת.

לחץ כלכלי קבוע

מעטים היו מוכנים להתראיין בשמם המלא לכתבה זו. חלקם מסתירים מאחד ממעסיקיהם שהם עובדים במשרה נוספת. אחרים נרתעו בגלל החשש מרשויות המס. ורבים אינם גאים בכך שהמשרה המלאה שלהם אינה מפרנסת, ושהם צריכים לקושש עבודות כדי לענות על הצרכים המשפחתיים.

"לחץ כלכלי יש תמיד, אני כל הזמן עובד מהצד", מודה ב', איש מחשבים שכיר במגזר הביטחוני. הוא גר בשרון, נשוי ואב לשלושה. "כל לילה אחרי שהבנים הולכים לישון, אני עובד עם שותפים על מערכת ממוחשבת שאנחנו מקווים למכור, ועובד גם כמפתח עצמאי עבור לקוחות פרטיים. המוטיבציה היא כלכלית. אם אעבוד עוד שעות בעבודה הראשית, תשלומי המס יעלו בהתאם. העבודה הנוספת היא דרך להרוויח עוד קצת בלי לעבור דרך מערכת המסים. אם אגיע למצב שהסטארט־אפ יכניס אפילו כמה אלפי שקלים בחודש, זה ישפר מאוד את איכות החיים.

"אני עובד במשרה מלאה מאוד תובענית, אבל היום גם אם יש לך משכורת טובה, קשה להתקיים ממנה בלי עוד הכנסה. אני משלם מס, מפריש כסף לפנסיה, משלם ארנונה, אגרת טלוויזיה, מע"מ. כשאני מסתכל על זה בסוף, חצי ממה שאני מכניס לא מגיע אליי. אשתי, גרפיקאית, מצאה שברירי משרה ומאחדת ביניהם. אם היא היתה במשרה מלאה משמונה עד חמש, היינו צריכים למצוא פתרון לילדים כי אין לנו סבא וסבתא זמינים. יוצא שצריך להוציא הרבה מאוד כסף כדי לעבוד במשרה מלאה".

את אוריאל לדרברג, מנכ"ל עמותת פעמונים המסייעת למשפחות בהתנהלות הכלכלית, הסיפורים לא מפתיעים. "אנחנו בעצמנו ממליצים לאנשים להוסיף עוד עבודה. מגיעים אלינו בדרך כלל בני זוג שמעוניינים להיכנס לתהליך הבראה בעקבות הסתבכות כלכלית, ואז רואים שההוצאות השוטפות שלהם קשיחות: משכנתא, הוצאות על ילדים, רכב, דברים שאי אפשר לוותר עליהם, וגורמים לגירעון בכל חודש", הוא מסביר. "גם אחרי צמצום ההוצאות, אחרי הדרכה על צרכנות אחראית יותר, המשפחות צריכות להחזיר את חובות העבר, ושוב ההכנסה לא מספיקה".

כשכבר אי אפשר לצמצם את ההוצאות, יועצי העמותה ממליצים למשפחה להגדיל את ההכנסות. "וזה כבר נעשה על ידי עבודה נוספת", מוסיף לדרברג. "לפעמים זו עבודה בלילות וביום שישי, או משמרת ערב נוספת אחרי העבודה. השאיפה היא שהפתרון יהיה זמני. אבל בכל המקרים, מדובר במשפחות עובדות שמנסות ליצור לעצמן עוד הכנסה כדי לעמוד בהחזר חובות. צמצום הוצאות לבדו לא תמיד מספיק".

ד"ר עוזר כרמי, מומחה ללימודי עבודה בקריה האקדמית אונו, משרטט את המציאות החדשה שבה משרה כפולה הופכת לתנאי הכרחי כדי להישאר במעמד הביניים. "זה חלק מתופעה שנקראת 'עניים ועובדים'", מסביר כרמי. "נוכח ההתייקרויות, יש פגיעה בשכר של מעמד הביניים. לאחרונה פורסמו מדדים שליליים, אבל זה לא משקף את המציאות, זה בלוף. החיים מתייקרים כל הזמן.

"ההכנסה של מעמד הביניים נשחקת, ולאחרונה נוצר מצב שמשפחות מגיעות לצומת וצריכות לבחור: לנטוש את מעמד הביניים, לרדת ברמת החיים למעמד של עובד עני, ולהישחק בסטטוס של מי שבקושי גורמים את החודש; או לעבוד בעוד רבע משרה כדי שהירידה ברמת החיים תהיה מתונה יותר, ותישאר בתחום שאנו קוראים לו מעמד הביניים. מדובר באנשים שרגילים לחיות ברמה שכבר מזמן אינה מותרות - להחזיק אוטו, לשלוח ילדים לחוגים. היום כדי לתחזק הוצאות בסיסיות כאלה, אתה צריך לעבוד יותר".

אירית אבישר, אחות בתל השומר ועורכת דין עצמאית. "הרכבתי לעצמי משרה משלושה מקומות שונים בבית החולים, אני מתמרנת בין שלושה בניינים, וזה לא מספיק", צילום: עמית שעל אירית אבישר, אחות בתל השומר ועורכת דין עצמאית. "הרכבתי לעצמי משרה משלושה מקומות שונים בבית החולים, אני מתמרנת בין שלושה בניינים, וזה לא מספיק" | צילום: עמית שעל אירית אבישר, אחות בתל השומר ועורכת דין עצמאית. "הרכבתי לעצמי משרה משלושה מקומות שונים בבית החולים, אני מתמרנת בין שלושה בניינים, וזה לא מספיק", צילום: עמית שעל

משרה (בקושי) בחמישה חלקים

לצד השכירים שגילו שהמשרה המלאה אינה מספיקה, ישנם אחרים המועסקים בתחומים שבהם ההיצע העיקרי הוא של משרות חלקיות, וכבר אי אפשר למצוא בהם משרה מלאה. זה מבנה העסקה שעשוי להיות נוח למעסיק, אבל הוא מכניס את העובדים לסחרור.

ג' מירושלים, העוסק בביבליותרפיה, טיפול באמנות באמצעות כתיבה וקריאה, מועסק כשכיר בלא פחות מחמישה מקומות עבודה. "12 שעות בשבוע אני עובד כשכיר במשרד החינוך ומטפל בילדים עם קשיים רגשיים; 13 שעות בתחנה לבריאות הנפש של משרד הבריאות; עשר שעות במרכז טיפולי עירוני נוסף; שעתיים נוספות בעוד מכון; עוד שעתיים בהדרכת סטודנטים לביבליותרפיה; ועוד שעה בקליניקה. בסך הכל, יותר מ־40 שעות עבודה שבועיות. אבל השכר יכול לגרום לך לבכות: 8,000 שקל וזה לפני ביטוח לאומי, ותשלומים לרואה חשבון למשל.

"אמנם במקצוע שלי כדאי לעבוד ביותר ממקום אחד, אבל לא חשבתי שאעבוד בחמישה מקומות עבודה שונים. את יודעת כמה קרנות פנסיה יש לי? רק בתוך זה אפשר ללכת לאיבוד. אצל כל מעסיק יש תנאים שונים - פה יש ימי מחלה, שם אין, אין לי מושג מה מגיע לי ואיפה.

"אבל יותר מריבוי מקומות העבודה, מתסכל אותי השכר. אנחנו חיים בצורה מאוד מחושבת. כשרצינו לשלוח את אחד הילדים לחוג ב־170 שקל בחודש, התלבטנו המון. אם לא הייתי גר בדירה של ההורים שלי ונוסע ברכב של ההורים של אשתי, היינו היום בקרוואן. אני כל הזמן בודק איפה אפשר להוריד כשאני צריך פי שניים ממה שאני מרוויח. זה שאני לא מצליח להתפרנס מכל השיגעון הזה - זה הכי מטריף אותי".

איסנה מאירוביץ'־יעקב, אמנית בת 45, בוגרת בצלאל ואם לשניים, היא בין היחידים שהסכימו להתראיין בשמם, אולי משום שנסיבות טרגיות גרמו לה להפחית מעומס העבודה ואפשרו לה להתבונן על אורח החיים הזה מעט מהצד. "עבודה בכמה מקומות מאוד אופיינית לאנשים בתחום האמנות", היא מספרת. "מתי מעט מתפרנסים מאמנות וכמעט כולם נדחקים להוראה. ומכיוון שקשה לקבל מספיק שעות עבודה במקום אחד, עובדים ביותר ממקום אחד. המצב הזה כל כך מקובל, שאף אחד אפילו לא מתלונן: תגיד תודה שיש לך עבודה, ואל תרים את הראש.

בובה לוי, שהחליפה עבודה כפולה במשרה ורבע. "אם את נשענת על ביטוח לאומי, את מכניסה את הילדים שלך למעגל העוני. אם את בוחרת לעבוד, הם לא רואים יותר את אמא שלהם", צילום: עמית שעל בובה לוי, שהחליפה עבודה כפולה במשרה ורבע. "אם את נשענת על ביטוח לאומי, את מכניסה את הילדים שלך למעגל העוני. אם את בוחרת לעבוד, הם לא רואים יותר את אמא שלהם" | צילום: עמית שעל בובה לוי, שהחליפה עבודה כפולה במשרה ורבע. "אם את נשענת על ביטוח לאומי, את מכניסה את הילדים שלך למעגל העוני. אם את בוחרת לעבוד, הם לא רואים יותר את אמא שלהם", צילום: עמית שעל

"כשעובדים בתרפיה באמנות, סוגרים על שליש משרה, אבל העבודה בפועל היא חצי משרה כי יש המון שעות של פגישות צוות ואירועים של התלמידים, שלא נחשבות לצורך השכר. זה סוג של עבדות, כי כדי להגיע לשכר נורמלי מתזזים בין המון מקומות. עד לפני שנתיים עבדתי בחמישה מקומות עבודה כדי לפרנס. טיפלתי באמנות במכון של פרופ' פוירשטיין בירושלים, בסדנת אמני הקיבוץ בתל אביב, לימדתי טיפול באמנות במכללת אלבאום בפתח תקוה, במרכז קהילתי לב הפארק ברעננה ובסטודיו שלי באזור התעשייה של הרצליה. אצרתי תערוכות, הכנתי כיתות לבגרות בתיכון רמון בהוד השרון - המון דברים במקביל, מפרפרת מבוקר ועד ערב, בצורה הכי מטורפת, כשבסוף החודש הגעתי ל־11 אלף שקל. לאנשים נורמלים זה כלום, ובשבילי להגיע לזה היה קריעה מטורפת.

"לפני שנתיים שי בעלי נהרג כשרכב על אופניו. המשכתי לעבוד באותו קצב, עד שהגעתי למצב שלא ישנתי בלילה, בשביל סכומים כל כך קטנים. בסופו של דבר, כדי שהחיים יהיו יותר נורמליים, הורדתי לשתי עבודות בלבד, עברתי לגור אצל אמא שלי כדי שאוכל להשכיר את הדירה, ועד שהילדים יגדלו אני מקבלת 3,800 שקל קצבת שארים. כדי ששתי עבודות יספיקו, צמצמתי הוצאות בכל כיוון אפשרי, ולמעשה אני יכולה להרשות לעצמי לעבוד ככה רק כי בעלי נפטר ואני זכאית לקצבת שארים".

חייבים לחסוך יותר

סיפורה של מאירוביץ'־יעקב אינו מפתיע את ד"ר כרמי, המזהה בלב מעמד הביניים תהליכי היחלשות שהיו בעבר מנת חלקם של העובדים הלא מקצועיים. "במגוון מקצועות יש יותר ויותר עובדים זולים, אפילו בהייטק אפשר להעסיק עובדים במיקור־חוץ. זה שוק העבודה היום", הוא מסביר. "לפעמים זה מה שמחייב הרבה מאוד אנשים לחפש עוד חלקי משרה כדי להשלים את ההכנסה שלהם. יש תופעה של יותר ויותר עובדים במשרות חלקיות, שלא מרצון - זה מה שיש וננסה להרכיב מזה משרה מלאה".

משפחתה של ד' מאזור ירושלים היא דוגמה יוצאת דופן לכך: שני מפרנסים עובדים ביחד בשמונה מקומות עבודה. ד', בת 38 ואם לשלושה מנישואים קודמים, נשואה בשנית כשגם לבעלה ילדים מנישואים קודמים. "יש לי תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית ולימודי תעודה בטיפול בפסיכודרמה. השקעתי המון זמן וכסף בהתמקצעות שלי, שנמשכת כבר עשר שנים", היא מספרת. "היום אני עובדת בארבע עבודות כי משרה אחת פשוט לא מספיקה. חצי משרה, 20 שעות במרפאה פסיכיאטרית, מכניסה 3,000 שקל. לכן בשאר העבודות אני עצמאית: הדרכת סטודנטים במכללה, עבודה כמטפלת בקליניקה פרטית ועוד שבעה מטופלים משלי. אתה נאלץ להיות משרתם של כמה אדונים כי השלם תמיד קטן מסך חלקיו.

"הגעתי לתחנה מקצועית נחשבת, הייתי צריכה להרוויח, אבל ההוצאות עצומות: אני משלמת שכירות על הקליניקה, משלמת לרואה חשבון, ביטוח מקצועי, ומחויבת בהדרכה יקרה אצל פסיכולוגית. כשיש חגים או שלג אני לא מרוויחה ומגיעה ל־5,000 שקל. אבל בחודשים טובים אני מגיעה ל־9,000 - סכום ששום משרה מלאה לא תיתן לי, כך שאני חייבת לעבוד בארבע עבודות. אבל סגנון העבודה הזה מתיש, יש לנו סחרחורת, ובסוף החודש אתה אומר, 'וואלה, זה מה שאני מקבל? עוד לא התחלתי לחיות ונגמר לי ה־7,000 שקל".

האם הקדרה המבעבעת הזו כוללת את המרכיבים של המחאה החברתית הבאה? ד"ר מיכל פרנקל, מרצה בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית המתמחה ביחסי עבודה, סבורה שכן. "תופעת המשרות הכפולות היא בעיקרה תוצאה של אין ברירה. אנשים היו מעדיפים לעבוד במשרה מלאה אחת שתפרנס אותם, אבל כיום אנשים עובדים שבעה ימים בשבוע, כל היום. שכחנו שזה לא אנושי, אבל עוד ניזכר", היא אומרת. "אני חושבת שבהמשך מצפות מחאות הרבה יותר חריפות מהמחאה הקודמת. לאנשים בני 30 עד 50 היתה פנטזיה שיהיו להם יותר הזדמנויות להצליח מאשר דור ההורים, אבל קורה ההפך".

מצד שני, מסבירה פרנקל, ישנה עדיין הערכה חברתית גבוהה מאוד כלפי עבודה מסביב לשעון. "לכולם ברור שצריך עוד כסף", היא אומרת, "החיים ארוכים יותר, הפנסיות קטנות, נתקשה לתמוך בעצמנו ובילדינו ולכן חייבים לעבוד יותר קשה, ואולי גם יותר שנים. בשוק עבודה שבו, מצד אחד, שכר משרה מלאה יורד, ומצד שני צריך לחסוך יותר, הפיתוי לעבוד בעבודה נוספת הוא גדול מאוד. למרות המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על אורח החיים הזה, הענישה החברתית על כך קטנה: במעמד הבינוני להיות וורקוהוליק, זה עדיין סמל סטטוס, סוג של יוקרה חברתית. השאלה היא לכמה זמן".

מקוששים מזונות

כפילות עבודה נפוצה בקרב משפחות שהתפרקו לשני בתים נפרדים, והעלייה המתמדת במספר הזוגות המתגרשים בכל שנה תורמת להתחזקותה של התופעה. התפרקותו של תא משפחתי עולה הרבה כסף לכל המעורבים. כבר עם הפרידה, הצורך להחזיק שני בתים באותה הכנסה היא מעמסה כבדה. כשעל כך נוספת משפחה שנייה, כשסכסוכים פורצים בין בני הזוג, או כשהאב אינו עומד במחויבותו הכלכלית, העול הכלכלי רק גובר.

גלעד לוין, פיזיותרפיסט בן 37 מירושלים, הוא אב לחמישה ילדים - שניים מנישואים קודמים, ושלושת ילדיה של בת זוגו שהתאלמנה - ועובד בארבע משרות. לא פעם הוא תוהה, האם יוכל להמשיך בלוליינות הזאת לאורך שנים. "הבנתי שאין סיכוי לפרנס את המשפחה במשרה מלאה אחת, וצריך לפצל כוחות", הוא אומר. "אז אני שכיר בבית אבות - 10 שעות שבועיות שנותנות 3,000 שקל בחודש. משרה מלאה ממילא אין שם, אבל גם אם היתה, ברור שהיא לא היתה מספיקה. בנוסף, יש מרפאה שאני שוכר ועובד שם 25 שעות בשבוע. בעוד מרפאה פרטית אני עובד שמונה שעות בשבוע, ועוד שמונה שעות של ביקורים פרטיים בבתים. מרוב מקומות עבודה, לפעמים כשאני מסיים טיפול, אני מתחיל ללכת ושוכח שהיום הגעתי עם רכב".

לוין מספר שבחודשים טובים הוא מגיע להכנסה של כמעט פי שניים ממשרה מלאה, אבל החיים מסובכים מאוד. "יש ימים שאני מתחיל לעבוד בשש בבוקר ומסיים בעשר בלילה, כשבאמצע אני צריך לעשות ג'אגלינג רציני. כל יום צריך פתרון משלו. לכן במקביל אני גם מנסה להקים עסק קטן ליבוא מוצר מתחום הפיזיותרפיה, בשאיפה לפתח אותו. להתרוצץ ממקום למקום זה שוחק מאוד, קשה לי לראות את עצמי עושה את אותו דבר בגיל 50 או 60, אבל משרה אחת פשוט לא תספיק.

"כאיש מקצוע שלמד כל כך הרבה שנים, מאכזב אותי שצריך לעבוד כל כך הרבה שעות כדי להתפרנס באופן ראוי. אני עובד בין 52 ל־55 שעות בשבוע, לא כולל נסיעות. אני אב גרוש שהילדים אצלו חלק מהזמן, וגם צריך להסיע אותם לאמם במודיעין. יומיים בשבוע אשתי חוזרת מאוחר ואז אני עם חמשת הילדים. איך מזדקנים לתוך זה עם ארבע עבודות? אני באמת לא יודע".

אירית אבישר, גרושה בת 44 ואם לשלושה מקרית אונו, נאבקת במחיר הכלכלי הכבד שהגירושים גובים מנשים. אף על פי שעיסוקיה נחשבים מסודרים ואיכותיים - ביום היא אחות בבית החולים תל השומר, ובערב עורכת דין ומגשרת - היא בריצה בלתי פוסקת אחר שברירי משרה פשוט כדי להחזיק את משפחתה. "בניתי לי משרה מלאה משלושה מקומות שונים בבית החולים. כשפוטרתי מחצי משרה בסופו של מחקר, עשיתי שמיניות באוויר כדי למצוא חצי משרה חלופית. זה היה מלחיץ מאוד. אז במקום לעבוד בניחותא במקום אחד, אני מתמרנת בין שלוש מרפאות שונות, וזה עדיין לא מספיק. בשעות הערב אני עובדת כעורכת דין מגשרת".

היא מספרת שהראש כל הזמן עובד - מאיפה להשיג עוד פרנסה. "בתקופה שבעלי לשעבר לא שילם מזונות כי היה מחוסר עבודה, חיפשתי בנרות עוד חלקי משרה בבית החולים, אבל אז התברר שעברתי ב־400 שקל את הרף שמזכה בהשלמת מזונות, כי הרווחתי 5,200 שקל. זה היה אבסורד: זה כאילו התאמצתי כל כך, העמסתי על עצמי וראיתי פחות את הילדים, כדי להקל על ביטוח לאומי, שעכשיו היתה לו אשה אחת פחות לשלם לה. התחלתי להרוג את עצמי, עליתי לשכנה טובה שהסכימה לתת לי לחתוך לה סלט ולקפל כביסה במקום לעוזרת שלה. לבת שלי סיפרתי שאני אוהבת לעזור".

עדיף להיות אלמנה

רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד המסייעת לשכבות המוחלשות, אומר בציניות כי "עצוב להגיד, אבל לאשה עם ילדים עדיף להיות אלמנה מאשר גרושה, כי לפחות את קצבת השארים היא תקבל על כל ילד בנפרד, והיא לא תקוזז עם ההכנסה שלה". כיום העמותה מובילה קמפיין שכותרתו "עובדת - לא פרזיטית!", שנועד לשפר את מצבן של נשים שהגרוש שלהן אינו משלם להן מזונות, והן אמורות לקבל השלמת מזונות מביטוח לאומי. על פי תנאי הקצבה, ככל שמשכורתה של האשה עולה, השלמת המזונות יורדת. "הקיזוז יוצר מצב אבסורדי", מסביר מלמד, "על כל שקל מעל 600 שקל שאישה גרושה מרוויחה, מורידים לה 60 אגורות מהשלמת המזונות, עד שההשלמה מתאפסת בשכר של 5,800 שקל, שבו היא כבר לא זכאית להבטחת מזונות. זה תנאי שמעודד נשים לא לצאת לעבוד, או לעבוד בשחור".

אלו שרוצות להגיע לסכום גבוה יותר - צריכות לעבוד במאמץ כפול או למעלה מזה. אצל אבישר למאמצי ההישרדות היה גם מחיר בריאותי. "בעיצומה של התקופה הזאת, וסביר להניח שבגללה, התפרצה אצלי טרשת נפוצה. אובחנתי גם כחולה בפיברומיאלגיה, ואני סובלת מעייפות, תשישות וכאבים בכל הגוף ובשנה האחרונה התמודדתי גם עם סרטן", מספרת אבישר. "אין לי עם מי לחלוק את המעמסה. אני עובדת 11–10 שעות ביום, בשישי 6–7 שעות, ובשבת משלימה עבודה. אני יודעת שהמאמץ מופרז, אבל אין לי ברירה. אשה שמגדלת שלושה ילדים צריכה להרוג את עצמה בעבודה. יש לי 24 שנות לימוד, תואר כאחות מוסמכת, תואר שני במינהל מערכות בריאות, תואר במשפטים, הלוואי שכל ההשכלה הזאת היתה מיתרגמת להכנסה מספיקה. ומה עם להיות אמא? לחנך, לאהוב, להקשיב, לדבר, להגיש אוכל, לכבס? זה משרה מלאה בפני עצמה. לפעמים כבר אין לי הרבה כוח, כמה אני יכולה כבר".

בובה לוי, גרושה בת 37 ואם לארבעה מראשון לציון, מנסחת את הבחירה הזאת בצורה חדה: "אם את מסתמכת רק על ביטוח לאומי ולא עובדת - את מכניסה את הילדים שלך למעגל העוני. אם את כן בוחרת לעבוד, את מכניסה אותם למעגל של ילדים שלא רואים את אמא".

היא בחרה לצאת לעבוד. "יש לי ארבעה ילדים בגילי 10–6, משכורת אחת, והאב לא משלם מזונות", מספרת לוי. "ביטוח לאומי מקזז את השלמת המזונות מתוך הנחה ש־5,000 שקל זה מספיק, ולא משנה להם אם בסכום הזה צריך לכלכל שני ילדים או ארבעה. בשנה האחרונה אני אמנם עובדת במשרה אחת כמנהלת מפעל מתכות, אבל בהיקף של משרה ורבע, 50–60 שעות בשבוע. יום רגיל נגמר בשמונה בערב. לחזור הביתה בחמש בערב זה ממש מוקדם".

לוי התגרשה לפני ארבע שנים. בעבר עבדה בשני מקומות כדי להשלים הכנסה. "הייתי עוזרת מנכ"לית בעמותה שהפעילה מקלטים לנשים מוכות, ובסופי שבוע, חגים ולילות, הייתי גם אם בית במקלט. הילדים לא רואים אותי. כשאני מגיעה הביתה, מחכים לי שיעורי בית, מקלחות וניסיון לזמן איכות. את כל הבישולים, הסדר והכביסות אני דוחה ללילה, אחר שהם נרדמים, ואז שוב קמה בשש בבוקר".

כשהילדים חוזרים בצהריים, ממתינה להם צלחת עם השם שלהם ועליה פתק "בתיאבון, אוהבת אותך, אמא". "הם ילדי מפתח, ואני לא שם, אז לפחות הם מחייכים כשהם חוזרים מבית ספר", היא אומרת.

בנוסף, לוי גם מנהלת בהתנדבות מאבק ארצי של אמהות חד־הוריות באמצעות ארגון "הקול הנשי". "חייב לקרות שינוי", היא מסכמת, "לא יכול להיות שאין לי סיכוי לחיות בכבוד. הילדים שלי לא צריכים להיענש כי אני עובדת".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות