דוקטור בלי עבודה: הדנ"א הלא תקין של לימודי מדעי החיים בישראל

ענר אוטולנגי בחר בלימודי מדעי הרפואה מתוך עניין. השנה יסיים את התואר השני שלו באוניברסיטת בן־גוריון ומשם ימשיך לדוקטורט. אוטולונגי משתייך לקבוצה של כמעט 2,000 בוגרי תואר שני במדעי החיים מדי שנה שהלכו בעקבות החלום וכעת נאלצים להתמודד עם עתיד תעסוקתי מעורפל - אקדמיה שלא מסוגלת לספק משרות מחקריות לכל הבוגרים שהיא מכשירה ושוק עבודה שלא מסוגל לקלוט את כל הבוגרים שהוכשרו באקדמיה.

לדבריו, "קריירה כאקדמאי במקצועות הביוטק היא פשוט לא כדאית. . יש מספר מוגבל של אוניברסיטאות בארץ, כך שתקנים תמיד יהיו חסרים, ויש גבול להשפעה של המדינה על חברות בשוק החופשי. המציאות הזו בהכרח תדחוף את חלקנו לרדת מהארץ או להחליף מקצוע".

"אני מתכוון להמשיך לדוקטורט כי זה מאוד מעניין אותי. רציתי מגיל צעיר להתעסק במדע, וזה הכוח המניע. לכל מי שהולך ללמוד מדעי החיים ברור שאין במקצוע תהילה וכסף, אבל כולם חולמים על הנובל. לי מגיל צעיר היה ברור שאני ממשיך באקדמיה לדוקטורט ולפוסט, אבל שאצטרך להתמודד עם ההשלכות". אני מאוד אוהב את העבודה במעבדה, זו בסך הכל עבודה נוחה, אבל לפעמים אתה יוצא מהמעבדה בגיל 40 או 45 ומגלה שאתה 'overqualified' למשרות שבחוץ".

לילך רוזביץ התחילה את לימודיה האקדמיים בגיל 19 וסיימה תואר שני בביוטכנולוגיה כבר בגיל 23 רק כדי להתחיל מירוץ נוסף, לתואר ברפואה, בהיעדר אפשרויות תעסוקתיות ראויות לתארים שלמדה קודם לכן. "הגיע הזמן שאנשים יידעו שתואר בביולוגיה הוא כמו תואר בהיסטוריה. לומדים משהו שאוהבים ואחר כך שוברים את הראש מה יהיה הלאה. הבעיה היא שמי שהולך ללמוד מדעי הרוח בדרך כלל מודע לסיכון שהוא לוקח על עצמו ובביולוגיה זה פחות ככה".

ענר אוטולנגי, סטודנט: "לכל מי שהולך ללמוד מדעי החיים ברור שאין במקצוע תהילה וכסף אבל כולם חולמים על נובל" | צילום: ישראל יוסף

לירון, שסיים את לימודי הדוקטורט שלו במכון ויצמן, מספר שתוכניות הלימוד כלל לא מנסות להכשיר את הבוגרים לעולם המעשי שבחוץ: "קורסים יישומיים כמו כלכלה ומינהל עסקים מאוד מנוגדים לחשיבה של מכון ויצמן. הלימודים לא עוזרים לפרקטיקה של פיתוח תרופות, לא לרגולציה, ובוודאי שלא מלמדים אותך איך להסתדר בתעשייה. יש המון רומנטיקה במסלול של לימודי מדעי החיים, אבל אז אתה מוצא את עצמך באמצע שנות ה־30 שלך, אחרי 12 שנה באקדמיה, בלי שום ניסיון תעסוקתי ומגלה שהגיע הזמן לעשות עוד תואר, הפעם במינהל עסקים".

"הפרויקט שלי הוא להניא אנשים מלהיכנס לתחום"

15 מוסדות לימוד בישראל, מהם שמונה אוניברסיטאות ושבע מכללות, מכשירות היום בישראל בוגרים בתחומי מדעי החיים הכוללים תארים בביולוגיה, ביוכימיה, מדעי המוח, ביוטכנולוגיה, אקולוגיה ומדעי הרפואה. מנתוני המועצה להשכלה גבוהה עולה כי שנת הלימודים תש"ע (2009–2010) היתה שנת קיצון במספר הסטודנטים שהחלו בלימודי מדעי החיים. באותה השנה החלו בלימודי התואר הראשון 4,828 סטודנטים, כאשר שיעורם מכלל הסטודנטים שהחלו תואר ראשון באותה השנה עמד על 6.4%. עשור קודם לכן, לשם ההשוואה, עמד שיעור מתחילי תואר ראשון במקצועות מדעי החיים על 2.4% בלבד מהסטודנטים שהתחילו ללמוד באותה השנה. ייתכן כי הסיבה לכך היא פתיחת התוכנית הארבע־שנתית באוניברסיטת תל־אביב המאפשרת להתחיל לימוד רפואה על בסיס תואר ראשון בביולוגיה.

בינתיים, בשנת הלימודים האחרונה חזר שיעור הסטודנטים לתואר ראשון לרמות נמוכות יותר. במספרים אבסולוטיים מספר הסטודנטים למדעי החיים יותר משילש את עצמו מאז תחילת שנות התשעים מבלי שבאקדמיה או בתעשייה נוצר ביקוש שהולם את קצב הגידול הזה. במקביל, מספר מסיימי תואר שלישי במקצועות הללו מסך הסטודנטים לדוקטורט עומד בצורה די עקבית על 25% מכלל הדוקטורנטים בישראל.

אחד הדברים שמפתים את הסטודנטים להמשיך לתארים מתקדמים הוא העובדה שעבור מי שלוקח חלק במחקר - דבר המחויב במסגרת הדרישות לקבלת התואר - שכר הלימוד ממומן על ידי האוניברסיטה, זאת בנוסף למלגה של כמה אלפי שקלים, כ־2,000 ועד 4,500 שקל למאסטרנט, ותשלום נוסף עבור מי שמקבל משרת תרגול. דוקטורנט יקבל כ־5,000–7,500 שקל.

"זה מאוד נוח, אתה בשוונג והאוניברסיטה מפתה אותך להישאר", מספר אורן גולן בוגר תואר שני במדעי החיים. "לדעתי, האוניברסיטאות חייבות זרם בלתי פוסק של מאסטרנטים ודוקטורנטים לתפעול המעבדות, ולכן הן מעודדות את זה. במקום לקחת טכנאי אחד מעסיקים באותו שכר שלושה מאסטרנטים או דוקטורנטים במעבדה. יש תקופות בחיים שזה מאוד מפתה, אבל התוצאה היא שכל שנה נפלטים אלפי בוגרים חדשים לשוק העבודה - כמות שהיא פי כמה וכמה ממה שהשוק צריך.

כשאני התחלתי ללמוד ב־2006, היתה בועת ביוטק. לא דיברו על כך שזה מבוי סתום מבחינה תעסוקתית. לקחתי על עצמי כפרויקט אישי לספר על כך לכל מי שהולך ללמוד את זה ולהניא אותו מכך. זה לא מתוך מרמור, אני באמת חושב שחבל.

המקצועות האלה מתאימים ליחידי סגולה שממש טובים בזה, או מי שרוצים להמשיך לווטרינריה ולרפואה, הם אלו שצריכים להמשיך לדוקטורט ולא כל אחד. ומי שבכל זאת עושה את זה מתוך אהבה גדולה למקצוע - לפחות שייכנס לזה בעיניים פקוחות".

יונתן למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב, ולאחר פוסט דוקטורט בארצות הברית חזר למשרה ניהולית בחברת ביוטק בישראל: "בדרך כלל מי שמתחיל מסלול של מדעי החיים עושה זאת כדי להישאר באקדמיה. בפועל, זה מעט מאד משרות. בעיה נוספת שאנשים לא מודעים אליה, שזו השכלה של תארים מתקדמים. עם תואר ראשון אפשר להיות מורה, עם תואר שני אפשר לעבוד במעבדה בבית חולים או כעוזר מחקר, שאלה עבודות שחורות בשכר נמוך, ולכן רבים ממשיכים לדוקטורט. זה לפחות 10–12 שנות לימודים, וכך יוצא שמתחילים לחפש עבודה בגיל 36–37, מאפס, ובלי פנסיה". "כשחזרנו לארץ הייתי הרבה מאחורי המשכורות של החברים שלי, בני המעמד הבינוני. אשתי אומרת שרק אנשים עם גב כלכלי, שזה בדרך כלל הורים תומכים, יכולים ללכת על הלימודים האלה. הייתי מאד מבוגר ומאד מנוסה, ובחברות הגדולות אמנם מחפשים אנשים עם הרבה ניסיון אלא שההיצע של האנשים האלה הוא מאוד גדול. זה מלכוד. רוב הזמן אתה שומע שאתה overqualified למשרה".

"התנאים בחו"ל יותר טובים ואפשר להשיג משרות"

לבוגרי מדעי החיים עומדות למעשה שתי אפשרויות תעסוקתיות בסיום התארים: להשתלב באקדמיה כחוקרים ומרצים או לצאת ולחפש עבודה בתעשייה. אלא שבשניהם אין מספיק היצע של משרות כדי לקלוט את אלפי הבוגרים.

לדברי אוטולנגי "המלגות נמוכות בכל העולם. אבל התנאים בחו"ל יותר טובים, ואפשר גם להשיג משרות תרגול באוניברסיטאות מצוינות כמו MIT וברקלי כי יש שם יותר תקנים". המציאות הזו יוצרת גל של סטודנטים לתארים מתקדמים שעוזבים את הארץ בניסיון להשתלב באוניברסיטאות המובילות בחו"ל.

המציאות הזו מוכרת גם למוסדות התכנון האקדמיים בישראל, אולם היא איננה גורמת להם לנסות ולווסת את מספר הסטודנטים הישראלים או למנוע פתיחת תוכנית אקדמיות חדשות בתחומים אלה. במקום זה מתמקדים במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בניסיון להגדיל את מספר משרות המחקר הרלוונטיות בישראל, וזאת בטענה שהם לא מעוניינים למנוע מאדם שנטיית ליבו היא מדעי החיים להשכיל ולהתמחות בתחום זה.

לדברי ד"ר ליאת מעוז, ראש היחידה לפרויקטים בתכנון ותקצוב במל"ג ות"ת (הוועדה לתכנון ולתקצוב המוסדות האקדמיים בישראל) הבעיה מוכרת: "מדעי החיים זהו נושא בעייתי כי המון לומדים וממשיכים לתארים מתקדמים. בין השאר, הרבה נשים מרגישות נוח בתחום וממשיכות לדוקטורט. רבע מבוגרי תואר דוקטור בישראל מדי שנה הם בתחום מדעי החיים. רובם פונים לפוסט דוקטורט בחו"ל. רוב הסטודנטים לומדים מתוך עניין, למרות שזה לא סוד שאין הרבה עבודה בארץ בתחום. כמחצית ממשיכים לפוסט וחלקם משתלבים באקדמיה"

לדבריה, המל"ג מנסה להתמודד עם העתיד העגום של הסטודנטים באמצעות תוכניות ארוכות טווח שייצרו יותר משרות באקדמיה, אלא שהתוכניות רוחביות ונוגעות לתחומים שונים באקדמיה ולאו דווקא למדעי החיים: "בשנים 2010–2011 התחילה תוכנית רב־שנתית שמטרתה לגייס סגל איכותי בהיקף כולל של כ־2,000 איש. למעלה מאלף כבר נקלטו עד סוף 2012–2013, יותר מ־600 באוניברסיטאות ויותר מ־400 במכללות". במקביל, הגדלנו את תקציב ההשכלה הגבוהה ב־30% בשש שנים. אז יש כסף ויש אופק. עשינו גם שינוי במודל התקצוב. הוספנו את מדד היחס סגל־סטודנט. כשקולטים עוד סגל משפרים את יחס הסגל־סטודנט ומקבלים תקציב גדול יותר מהות"ת. יש גם פרמטרים של מצוינות מחקרית, כמו זכיה בקרנות ופרסומים. כך שיש גם כמות וגם איכות.

"יוזמות ספציפיות יותר שנוגעות לתחומים המדעיים הן למשל יוזמת מרכזי המצוינות, שאמורה לייצר בתחומי מחקר נבחרים תנאי מחקר מובילים. חוקר ישראלי שמתקבל אליהם וממשיך בארץ מקבל תנאים שמתחרים עם המוסדות המובילים בחו"ל - לא נופלים ברמתם מסטנפורד ו־MIT . בסך הכל מושקעים ב־16 מרכזי המצוינות מות"ת 450 מיליון שקל לחמש שנים לכל מרכז. זאת בהשוואה לתקציב השנתי של כלל ההשכלה הגבוהה שעומד היום על כ־9 מליארד שקל. בנוסף, ות"ת מקדמת את מרכז הקשר שבאקדמיה הלאומית למדעים, ומיזם משותף שנקרא "התוכנית להשבת אקדמאים" בשיתוף משרד הקליטה, האוצר והכלכלה".

אלא שלא בטוח שגם המהלכים הללו מספקים ובינתיים האקדמיה לא יכולה לקלוט למשרות מחקריות את כל הבוגרים שמעוניינים בכך. כך תיאר פרץ לביא נשיא הטכניון בראיון ל"כלכליסט" באוקטובר האחרון את הסיטואציה: "האקדמיה הישראלית מייצרת היום בתחומים כמו מדעי החיים יותר ממה שהיא מסוגלת לקלוט בחזרה. למשל בביולגיה תהליך הקבלה מאוד דרוויניסטי. אז מה נגיד לאדם שמגיע לאמצע שנות ה־30 שלו כשמה שהוא יודע זה לחקור את התא, אין לו תקן ומציעים לו משרה קבועה באוניברסיטת בריסטול? נגיד לו 'לא, תישאר בארץ, תחפש עבודה ואולי תהיה מובטל?'".

"אין מספיק עבודה בישראל בתחום הפיתוח והייצור"

בדומה לבעיה באקדמיה, גם התעשייה לא מסוגלת לקלוט את אלפי הבוגרים שמצטרפים לשוק מדי שנה. בישראל אמנם יש חברות גדולות בתחום התרופות והתעשייה הישראלית רוצה לראות את עצמה בתור מובילה עולמית בתחום הביוטכנולוגי אך עדיין היצע המשרות אינו מספיק. "נניח ש־300 איש מסיימים דוקטורט כל שנה", אומר לירון "20 נקלטים למשרות באקדמיה, 20 למשרות טובות דרך משרד הבריאות, 100 בתעשייה בתפקידים שלא בהכרח תואמים למעמדם? זה עדיין משאיר אותנו עם יותר מחצי מהאנשים בלי עבודה. הרבה הולכים למחקר ופיתוח, תועמלנות רפואית, או לבקרת איכות. וגם שם השכר לא בשמים". גורמים בתעשיה מזדהים עם הבוגרים. לדברי מנהלת משאבי אנוש בחברת תרופות "הבוגרים צודקים. אין מספיק עבודה בישראל בתחום הפיתוח, ולא הרבה גם בתחום הייצור, והסיכויים שהתחום יגדל בעשרות אחוזים אפסיים. זהו שוק של אי־וודאות, לא מעט סטודנטים מחפשים עבודה כמה חודשים, ואז חוזרים לחיות על מלגה של כמה אלפי שקלים בחודש ששווה לשכר במשרה הזוטרה שממתינה בחוץ לרוב החוקרים. בנוסף בוגרי תארים מתקדמים בדרך כלל מתמחים בנושאים מאד מאד נישתיים, ומה הסיכוי שתימצא משרה בדיוק בתחום הזה?. קשה לנו להשוות את התנאים לפוסט דוקטורנטים שחוזרים מחו"ל. מי שחוזר צריך מניעים נוספים כדי להשתכנע לחזור לישראל, שאינם עבודה".

לדברי כוכב ניר, מנהלת חטיבות הביוטק והקלינטק בחברת ההשמה נישה "בסך הכל מדובר בתחום שבו יש מעט משרות לחוקרים, מעט מנהלי פיתוח, יש יותר דרישה לאנשי מעבדה ולתועמלנים. היו כבר תקופות יותר טובות, אבל בסך הכל אין הרבה השקעות בתחום בארץ". לדברי ניר, הסיבה טמונה בכך שלפיתוח תרופות צריך הרבה כסף וסבלנות: "לפיתוח אפליקציה נדרשים כמה מיליונים והרווחים מיידיים, בעוד פיתוח תרופות ואישורן אורך שנים ארוכות ועלותו מיליארדים. לא סתם חברות השקעות שמות את הכסף באפליקציות, וחברות ביוטק וביומד קטנות נסגרות", מסבירה ניר. "רוב הסטודנטים בוחרים בתחום לא מראיית השוק אלא בגלל נטיית הלב. אחר כך הם מגלים שהתואר הראשון לא מספיק, אפילו לא דוקטורט. חוקרים אחרי פוסט יכולים לחפש עבודה גם שנה ומעלה". לדבריה של ניר המשרות שבכל זאת אפשרויות מבחינת הבוגרים הן בעיקר שיווקיות: "בעלי תארים במקצועות פרה־רפואיים יכולים למצוא עבודה כתועמלנים בחברות גדולות, וכאלה לא חסרות בישראל. זו עבודה שהיא יותר שיווקית, אבל יש בה אפשרויות קידום, וחברות גדולות הן מקום טוב לצמוח בו. תחומים נוספים הם מדיקל אדוויזר ואנליסטים".

"השבר הבא יהיה של הסטודנטים הפרה־רפואיים"

השאלה העיקרית שעולה במצב הזה היא האם למדינה יש אחריות לתופעה ועד כמה ניתן ורצוי לווסת את היצע תוכניות הלימוד בתחום במיוחד לאור העובדה שהבחירה הסטודנטיאלית מגיעה בגילאים צעירים, בדרך כלל מטעמים של העדפות אישיות ונטיות ולאו דווקא על בסיס יכולת ההשתכרות העתידית.

בסקר שערכה התאחדות הסטודנטים באמצעות מכון מאגר המוחות שהקיף 9,268 סטודנטים עולה כי השיקול העיקרי בבחירת תואר הוא רמת העניין האישית של הסטודנט. 59% מהסטודנטים בחרו את תחום לימודיהם לפי רמת העניין במקצוע. רק 12% השיבו שהשיקול המרכזי הוא השכר העתידי, ו־11% בוחרים תואר משיקולי יתרון בשוק התעסוקה.

לדברי אורי רשטיק, יו"ר התאחדות הסטודנטים "הבעיה המרכזית היא שאין שום כלי מנחה מהן דרישות השוק, מה המשכורות ולמה יש ביקוש. זה תומך במדיניות המועצה להשכלה גבוהה, שאותם מעניין האקדמיה ולא התעסוקה. אחד הדברים בהם יעסקו בוועדה להסדרת המשילות בהשכלה הגבוהה שהקומה לאחרונה הוא הקמת אתר שמשווה למשל בין התארים במוסדות הלימוד, שכר ממוצע אחרי התואר וכדומה והמועמד יוכל לבחור בין אוניברסיטה למכללה, וידע מה הוא יכול ללמוד ומה לא", מסביר רשטיק.

"המדינה צריכה לווסת את המועמדים. צריך להכניס היבטים תכנוניים למוסדות, כשיקולי שוק ותעסוקה. חלק מזה נובע מהצפה במוסדות השכלה גבוהה שאינם מתוקצבים. זה הביא להצפה בתחומים כמו עריכת דין, חשבונאות וניהול, ועכשיו הגיע תורם של המקצועות הפרה־רפואיים. זה יהיה השבר הבא של הסטודנטים, שיבינו שאין להם מה לעשות עם התואר ושהמדינה והמל"ג לא נתנו להם את כל המידע כדי להחליט", מסכם רשטיק.