חקר ביצועים: השבוע של סטפן בורגס, קרן מרקסטון ומשה כחלון

מעצמת הבנקאות בדרך לסין

בשנים האחרונות הבנקים האירופיים עזבו את סין בזה אחר זה, בגלל תחרות קשה מדי, ובעיקר לא רווחית, על כיסם של המתעשרים הסינים החדשים. את מקומם תפסו קבוצות בנקאות מאסיה ומאבו דאבי. אבל כעת קבוצת רוטשילד החליטה שמוניטין של 200 שנות בנקאות פרטית יוקרתית יאפשרו לה לשרוד גם את השוק הסיני הקשה והכל כך אחר. דובר מטעם החברה הסביר כי "יש מקום לארגון כמו שלנו, משום שאנחנו רוטשילד. הרבה משפחות בסין כבר הספיקו להתוודע לשם". רוטשילד מחזרים אחרי הסינים? זה כנראה המסמר האחרון בארון של האליטיזם הישן, זה שמשום מה עדיין מכחיש את עליית האימפריה האדומה.

תמר טוניק

הנאמנים דורשים מיליונים

אנחנו רגילים לבקר את בתי ההשקעות והגופים המוסדיים, שפועלים מתוך אינטרסים צרים ואינם משתמשים בכוחם כדי לשמור על רמות שכר סבירות ולבלום שוד של חברות ציבוריות. אבל ביותר ויותר מבחנים בתקופה האחרונה מתגלים המוסדיים כמי שהפנימו את הביקורת שהוטחה בהם. למשל, במקרה של נאמני ההסדר באי.די.בי, חגי אולמן ואיל גבאי. השניים כבר קיבלו במהלך 2013 שכר עתק, האחד כמשקיף והאחר כמומחה מטעם בית המשפט. כעת הם מבקשים עוד מיליונים רבים - בין 10 ל־50 מיליון שקל - בתמורה למימוש הסדר הנושים. אלא שבמקרה הזה, מתנגדים המוסדיים המחזיקים ארבע מחמש סדרות האג"ח של אי.די.בי. גם אם הם עושים זאת משיקולי הרווח שלהם, במקרה הזה מאבקם משרת את הציבור כולו, בדרך להחזרת שכר הנאמנים והמפרקים לשפיות.

אמיר זיו

 

רשות ההגבלים מאיימת

הממונה על הגבלים עסקיים הכריז השבוע כי יקנוס כל אחד מ־64 המונופולים המוכרזים בישראל, אם יגבו מהצרכן מחירים מופרזים. לגילה יש רקורד של איומים, אבל נשיכות אינן הצד החזק שלו: הוא היה האיש שטען שאינו יכול להתערב במחירים שגובה מונופול הגז של תשובה משיקולי חוסר סמכות, והוא זה שמעכב כבר חודשים "עקב מחסור בכוח אדם" החלטות מהותיות בדבר הפרות תחרותיות חמורות, כך לפחות לפי החשד, של תנובה וסטימצקי. על בסיס הניסיון שלו באכיפה אפשר להניח שהמונופולים לא ייבהלו, מה עוד שהקנס המקסימלי (24 מיליון שקל) הוא כסף קטן בעבורם. אבל יכולת ההרתעה פה לא נמחקה אלא הועברה לידי הצרכנים: הצעד של גילה פותח עולם של אפשרויות תביעה ייצוגיות כנגד אותם המונופולים. כך שהכל תלוי בנו.

נעמה סיקולר

הסתיימה השביתה בכיל

שביתת העובדים במפעל כריית הפוספטים של כיל הסתיימה השבוע אחרי 30 יום, בהסכם בין הצדדים שהבטיח שלא יהיו פיטורים. הרי רק לפני שבועיים אמר מנכ"ל כיל סטפן בורגס ש"הרגע הקשה בחייו של מנכ"ל הוא לפטר עובדים". מתברר שהרגע הזה נהיה הרבה יותר קל כשאתה קורא לו אחרת. נגיד, "פרישה מוקדמת". ההסכם מבטיח להנהלה בדיוק את אותה התייעלות, רק תחת שם אחר, ולעובדים המופרשים הוא מבטיח פיצויים של 800 אלף שקל והמשך הפרשות לקרן הפנסיה. ככה זה כשיושבים על האוצר המכונה ים המלח: המנכ"ל יכול ללכת לישון בשקט בלי שום "פיטורים". גם התנאים שלו, שמסתכמים בעלות שכר שנתית של 20 מיליון שקל, בטח עוזרים. הלוואי על כל העובדים בכל המשק תנאים שמתבססים על משאב לאומי שהופרט.

יניב רחימי

קרן החלומות קורסת

קרן מרקסטון נמצאת בדרכה לדפי ההיסטוריה של שוק ההון, אבל יש מי שימשיכו לשאת במחיר הניהול הכושל שלה. מדובר בלקוחות קופות הגמל של בית ההשקעות פריזמה, הקריסה הראשונה של מרקסטון: החוסכים ההם שילמו דמי ניהול נכבדים כדי לשרת את החוב של פריזמה; הם נכוו כשמנהל בפריזמה הימר על אופציות כדי שפריזמה תיראה טוב יותר בטבלת התשואות; והם סבלו מתשואות גרועות ומשינויים בתיק ההשקעות כשפריזמה הקורסת מכרה את קופות הגמל לפסגות. את הלקח של עשרות אלפי החוסכים הללו, שהפנסיה הנמוכה שלהם הצטמקה עוד קצת, צריך לזכור בעת שמוכרים נכסים פיננסיים לגופים שמחפשים רווח קצר מועד. בייחוד כעת, כשנכסים פיננסיים רבים יעלו על המדף נוכח החוק להפרדת אחזקות ריאליות ופיננסיות.

אתי אפללו

בתי המשפט מזדחלים

מערכת המשפט, אמר בשבוע שעבר שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, היא "שדה משחק של נתבעים". לדבריו, בכל הנוגע לתביעות אזרחיות, "הליך משפטי שנמשך שנים ארוכות מתיש את התובע ועולה לו לא מעט כסף, ואולי הוא יחליט מראש לא לתבוע או להתפשר כדי לא להאריך את הסבל. זו תרבות משפטית שנותנת יתרון לנתבעים". הדברים ידועים, אבל האמירה חשובה: הסחבת המשפטית לא נגרמת רק בגלל ריבוי התיקים, מחסור בשופטים או מעצלנות של חלקם. הבעיה נעוצה בשיטה, שמאפשרת למי שמעוניין בכך להוציא את הצדק מהמשפט, להוציא לאנשים את הנשמה ולמרוח את הליך לנצח, או לפחות עד שינצח רק בזכות ההתמדה (והכסף). וכדי לפתור את זה, צריך רפורמה עמוקה מאוד.

משה גורלי

"הלוחם החברתי" חוזר

מבקר המדינה פרסם בשבוע שעבר דו"ח חמור על האופן שבו המדינה הפקירה את הדאגה לביטחון תזונתי של מיליון ישראלים. במקרה, למחרת הודיע משה כחלון שהוא חוזר לפוליטיקה. כחלון הכריז ש"הליכוד קיפל את הדגל החברתי" אבל הוא, אביר מחירי הסלולר ושר הרווחה לשעבר, יודע מהם "נושאים חברתיים באמת". את היומרה הזאת אפשר לבחון בקלות אם סופרים כמה פעמים כחלון מוזכר בדו"ח המבקר: אפס. כשהמבקר מתאר את מאמצי משרד הרווחה לשיפור הביטחון התזונתי הוא מזכיר את השרים יצחק הרצוג ומאיר כהן; השנתיים של כחלון היו כל כך לא רלבנטיות לטיפול מצוקה הגדולה הזו, שהוא אפילו לא זוכה לביקורת. אולי כחלון פשוט בונה את עצמו כיאיר לפיד הבא, זה שלפחות בכל הקשור לרווחה רוכב על מילים יפות ואפס קבלות.

מיקי פלד

 

סיבוב אחרון בקרב

איך עובר עליכם חול המועד? כי על פקידי האוצר, על הנהלת הדסה, על נאמני בית המשפט והעובדים שנמצאים בתוך המשא ומתן על הבראת הדסה, החג הזה עובר פחות בנעימים, אחרי שביום ראשון בית המשפט שלח את כולם לסבב אחרון של משא ומתן לפני שהוא מפרק את בית החולים. אלא שאמצעי הלחץ הזה הוא בלוף: כל הצדדים חושבים שזה לא ייגמר בפירוק, אף אחד לא מוכן למצמץ ראשון. העובדים הם סוג של בני ערובה בקרב המאסף של נשות הדסה על המשך שליטתן בבית החולים. הפקידים לא מתכוונים לוותר אבל פוחדים שאם יהיו קשוחים מדי בסוף הפוליטיקאים יכופפו את ידם. בקיצור, בלגן. אחרי החג זה אמור להיגמר, איך שייגמר. דבר אחד ברור כבר עכשיו: מקרה הדסה הוא מצפן לאיך המדינה לא יכולה להתנער לאורך שנים מהאחריות שלה לשירותים ציבוריים ובסוף להתיימר לתקן הכל בלי שזה יעלה לה יותר מדי.

שאול אמסטרדמסקי