לא לפסוח: תחנות חובה בעיר העתיקה בירושלים

המונים יעלו בחופשת הפסח לירושלים ויפקדו את השווקים בעיר העתיקה. לטובת אלה שבדרך כלל רק משוטטים לאורך הסמטאות, מובאות כאן כמה המלצות לתחנות מעניינות, פרי סיור קצר משער שכם (באב אל־עמוד בערבית) דרך השוק המרכזי (באב חאן אל־זית) ועד לכנסיית הקבר.

בתחילת המסלול כדאי להתעכב בדוכן העיתונים של אבו סאלם. אמנם מרבית המטיילים אינם שולטים בערבית, אבל אצלו אפשר להשיג את המהדורה האנגלית של העיתון המצרי הנודע "אל־אהראם" תמורת 6 שקלים. מי שממש מתעניין ישלם על העיתון הפלסטיני "אל־קודס" 2 שקלים ועל ביטאון הרשות הפלסטינית "אל־חיאת אל־ג'דידה" שקל בודד.

חומוס לינה בעיר העתיקה בירושלים. 14 שקל לצלחת, 10 שקלים למיץ רימונים | צילום: עמית שאבי

עלעול קצר ב"אל־קודס" יגלה את אחד ממקורות ההכנסה שלו. "אם מישהו בפלסטין מת ואין עליו מודעה ב'אל־קודס', כאילו הוא לא מת", אמר פעם מייסד העיתון מחמוד אבו זולוף. ואכן, מדי יום מתפרסמות בעיתון עשרות רבות של מודעות אבל. לאחרונה מת אביו של ראש הממשלה לשעבר, סלאם פיאד, ובשלושת ימי סוף השבוע שלאחר מכן ספרתי קרוב ל־300 מודעות השתתפות באבל, שעלותן בין 200 לכ־1,000 שקל.

בשער שכם יש דוכנים שמציעים כעכי שומשום ב־3 שקלים, בעוד המוכרים הממולחים לצד אוטובוסי התיירים החונים בסמוך דורשים 5 שקלים. תוספת של ביצה קשה וכדור פלאפל גדול מעלה את המחיר ל־7 שקלים. מנה של פלאפל בפיתה עולה 7 שקלים.

מחיר צלחת חומוס בסמוך לשער שכם ובמסעדות הידועות של אבו שוקרי ולינה הוא 14 שקל, ולזה אפשר להוסיף כוס מיץ רימונים טרי או מיץ תפוזים ב־10 שקלים. לקראת הקיץ מוכרים בשוק גם מיץ חרובים, תמרינדי ומשקה ששמו סוס. המוכר בלבוש צבעוני נושא על גבו את הקנקן הגדול, מוזג את הנוזל בתנועות מדויקות היישר לתוך הכוס וגובה על כך 3–5 שקלים.

תערובת הקפה האהובה במזרח ירושלים נקראת עדני, ומי שמכינים אותה הם בני משפחת צנדוקה. מחיר תערובת כזאת הוא 13 שקל ל־250 גרם. אריזות הקפה של צנדוקה נמכרות גם בתל אביב, ממש כמו טחינת אל־ג'מל שמיוצרת בשכם ונמכרת אפילו בניו יורק.

הכנאפה של ג'עפר. 12 שקל למנה | צילום: עמית שאבי

מחיר בקבוק שמן זית מתוצרת בית הבד הפופולרי של עקרבה (בנפת שכם), שתכולתו 750 מ"ל, הוא 35 שקל, ומחירי הפירות והירקות נמוכים בכ־20% ממחיריהם בישראל.

אסור להחמיץ את הכנאפה של ג'עפר במרכז השוק, במחיר 12 שקל למנה. גם לא את החלבה שמייצרת משפחת אל־עמד, בחנות בסוף השוק בסמוך לכנסיית הקבר, ומחירי המוצרים בה נמוכים להפליא.

עוגות מיוחדות מכין בן משפחת זלטימו, גם הוא בבאב חאן אל־זית, ליד הכנסייה הקופטית. צריך להמתין עד שהוא מותח סדין בצק דקיק, יוצק לתוכו שקדים או גבינה מתוקה ומי ורדים, ומכניס לתנור. הוא דורש שהלקוחות יאכלו את העוגה הדביקה בידיים, וזה לא פשוט - אבל מומלץ מאוד. ללקוחות שמוצאים חן בעיניו הוא מרשה להציץ מבעד לדלת בחלק האחורי של המסעדה הקטנה, ומשם רואים שרידים של שדרת העמודים הרומית של הקרדו.

פלאחיות מכפרי הסביבה יושבות לאורך השוק ומוכרות ירקות ופירות שהביאו מהכפרים. לא תמיד אפשר להאמין להן, אבל מה שכן מומלץ הוא המשמש הכפרי, שנקרא מסקאווי, שהוא מתוק מאוד ומתאים להכנת ריבה. עונת המשמש מתקרבת, ובשוק יש גם מי שמכינים ממנו פרוסות לדר (קמר אל־דין בערבית).

בסוף השוק ובסיום המסלול מעניין להציץ לתוך הכנסייה הרוסית המשופצת אלכסנדר נייבסקי (חמישה שקלים לכרטיס), ובסמוך לשם גם באתר העתיקות של כנסיית הגואל הלותרנית שנפתח לאחרונה.