"התרבות המשפטית נותנת יתרון לנתבעים"

מוסד הבוררות נועד לשמש כתחליף לבתי המשפט ולהציע למתדיינים אלטרנטיבה דיונית מהירה וטובה, אבל המספרים מספרים את הכישלון הגדול של המוסד הזה - בשנה שעברה נפתחו בישראל 724 אלף תיקים בבתי המשפט, ואילו תיקי הבוררות מוערכים בכמה מאות בלבד. מנהל בתי המשפט מיכאל שפיצר מאמין שהכישלון הוא למעשה הצבעת אמון במערכת המשפט, וטוען כי "הנתונים מצביעים על האמון הגובר של הציבור במערכת".

שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, להבדיל משפיצר, דווקא לא חושב שמדובר במחמאה למערכת. "בתרבות של ההתנצחות המשפטית הישראלית", אומר דנציגר, "זה שדה משחק של נתבעים. הליך משפטי שנמשך שנים ארוכות, שמתיש את התובע ועולה לו לא מעט כסף, ואולי יחליט מראש לא לתבוע או להתפשר כדי לא להאריך את הסבל. זו תרבות משפטית שנותנת יתרון לנתבעים".

השופט יורם דנציגר. הבוררות עדיין אינה אטרקטיבית | צילום: אביגיל עוזי

הפחד מהיעדר ערעור

השופטים שפיצר ודנציגר השתתפו בשבוע שעבר בכנס השנתי של המוסד הישראלי לבוררות עסקית בבית הפרקליט בתל אביב. דנציגר פתח באזכור ממאמרו של פרופ' מני מאוטנר, שמנה סיבות מדוע אנשי עסקים יבחרו להדיר את רגליהם מבתי המשפט לטובת גישור או בוררות: שופטים שאינם מבינים את התרבות העסקית ואת מבנה העסקאות, אנשי עסקים מעדיפים פשרה, חוששים מהליך ממושך, חוששים מחשיפת סודות מסחריים בפני מתחרים בהליך השיפוטי. סיבה נוספת היא החשש מהתקשורת שמכסה קטטות כלכליות גדולות, אבל נמצאת מחוץ לחדרי הבוררויות.

אך למרות היתרונות האלה, הבוררות עדיין אינה אטרקטיבית. השופט בדימוס דן ארבל הסביר מדוע: "חשש מניגודי עניינים של הבוררים, חשש מעלויות הבוררות ובעיקר היעדר זכות ערעור". מרבית משתתפי הכנס מאוחדים סביב הסיבה האחרונה - זכות הערעור. המתדיינים לעמוד מול החלטה שרירותית שתעלה להם מיליונים רבים מבלי שיוכלו לערער עליה. בעולם הבוררות עדיין מרחף התקדים מ־2006 שבו פסק הבורר, שופט העליון יעקב מלץ המנוח, כי על כלל פיננסים לשלם לאלי ארוך 95 מיליון שקל.

השופט אורי גורן | צילום: עמית שעל

ההחלטה הזו היתה קצרה ובלתי מנומקת ובוטלה לאחר קרבות משפטיים מתישים. מאז הוסקו מסקנות - בהסכמי בוררות רבים מציעים לצדדים להבנות מנגנון ערעור ומציעים אף שופטים בכירים בדימוס. דנציגר בדבריו אף קרא לכנסת לעגן בחקיקה את מנגנון הערעור. ארבל הציע הכלאה מעניינת שתאפשר לצדדים להתחיל בגישור, ואם זה לא יצלח להמשיך לבוררות. עו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר שמכוחו פועל המוסד לבוררות, אמר שיגבש הצעת חוק על בסיס הצעה זו.

המחסום הפלילי

בכנס נידונו דרכים להתמודד עם חסמים נוספים על מנגנון הבוררות. השופט עמירם בנימיני, שפרש לאחרונה מהמחוזי בתל אביב והצטרף למעגל הבוררים, דיבר על הגמשה שחלה בנושאים שאינם יכולים להיות צד לבוררות, למשל עניינים פליליים או חוקתיים. "כשצד מעלה בסכסוך אזרחי טענה פלילית, מרמה למשל, עצם העלאת הטענה אינה שוללת אוטומטית את סמכות הבורר", אמר בנימיני והוסיף: "בפסיקה נקבע גם שאין מניעה שבורר ידון בהסדר כובל או ביחסי עובד־מעביד אם הצדדים המיוצגים הסכימו לכך".

הנשיא בדימוס של בית המשפט המחוזי בתל אביב אורי גורן דיבר על סמכות הבורר לתת צווים זמניים במהלך הבוררות. אלה נדרשים לעתים, אבל הבעיה היא שאין לבורר סמכות כלפי צדדים שלישיים. למשל, הוא אינו יכול להטיל עיקול לטובת אחד הצדדים בבוררות כיוון שהבנק שבו מתנהל החשבון של הצד השני אינו צד ואינו כפוף לבוררות. באותו אופן גם משטרת ישראל לא תוכל להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. במקרים כאלה נזקקים לבית המשפט. גורן קרא לחזק את כוחם של הבוררים: "הפסיקה החדשה מחזקת את מוסד הבוררות, ולכן ראוי שיהיו לו כלים ובהם סמכות למתן סעדים זמניים".

השופט דנציגר דיבר על האפשרות לכפות על מי שאינו צד להסכם הבוררות להצטרף להליך, וניתח זיקות אפשריות שונות שבהן ניתן לצרף צד כזה. למשל: "שתי חברות חותמות על הסכם בוררות. חברה א' נמצאת בשליטה בלעדית של פלוני שהוא בעל מניות יחיד. אם הוא לא חתם על הסכם הבוררות, לחברה ב' אין מה לעשות עם הפסק אלא לפתוח בהליכי פירוק כדי להגיע לכיס של בעל השליטה. זו הסתתרות נפסדת מאחורי מסך התאגדות. תיתכן כאן הרמת מסך בוררותית, שניתן לאכוף כשברור שהצדדים התכוונו לסיים את המחלוקות ביניהם ולא להגיד לצד השני: 'רוצים את הכסף? חפשו במקומות אחרים'".

170 שקל לשעה

הבוררות לא ממריאה גם מפני שהמדינה מעדיפה את בתי המשפט על פניה, והבוררים האיכותיים מסרבים לעבוד בתעריפי החשב הכללי, 170 שקל לשעה. אמנם כשהמדינה הולכת לבוררויות ענק כדוגמת כיל או הרכבת הקלה, הבוררים וגם עורכי הדין הפרטיים מטעמה מצליחים "לכופף" את החשב הכללי להגדיל קצת את הסכומים, אבל המדינה חוששת באופן מסורתי מבוררויות, בעיקר בשל חוסר האפשרות לערער.

היועמ"ש לשעבר מני מזוז החל בפירוק ההתנגדות המסורתית של המדינה לבוררות; שופט העליון אליקים רובינשטיין, בפסק דין מ־2013, ציין כי בהיותו יועץ משפטי לא התלהב לשלוח את המדינה לבוררות, אבל עכשיו כשמנגנון הערעור אפשרי, ניתן בהחלט לשנות את הגישה. יו"ר הוועד המנהל של המוסד הישראלי לבוררות עסקית, עו"ד שמואל גרוסמן, "סחט" בכנס התחייבות ממנהל בתי המשפט שפיצר ללחוץ על המדינה בכיוון זה.