אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מתים של מעלה צילום: ניר כפרי

מתים של מעלה

צמוד קרקע הוא הכי יקר, הפנטהאוז דווקא זול, וסוף סוף יש דיור בחינם. בבית העלמין הגדול בישראל קוברים בקומות, ובמכפלות, ובגומחות, וכשמצוקת הנדל"ן מגיעה עד הקבר הפערים המעמדיים נמשכים הרבה אחרי המוות

25.04.2014, 16:02 | ארי ליבסקר
שעת צהריים בבית העלמין ירקון. כמה עשרות אנשים מתגודדים ברחבת ההתכנסות, ואז ההלוויה הקטנה יוצאת אל מבנה הקבורה החדש תמר, שבנייתו עדיין לא הושלמה. זה מבנה בן שתי קומות באורך 300 מטר - אם היה מוצב לגובה, הוא היה רב־קומות. מסע ההלוויה מסתיים בקיר גדול ובו חמש שורות של גומחות קבורה. המנוחה נקברת בקומה השלישית, ולאחר שמכניסים את גופתה לגומחה מתחיל הליך סתימת הגולל: הקברנים ממלאים את החלל בשקי עפר ואוטמים את הפתח בפלטת שיש מחוזקת בסיליקון. לאחר מכן תוסיף המשפחה, אם תחפוץ ותשלם, עוד פלטה משיש, מצבה קטנה. מתחת למצבה יותקן גם מדף אבן להנחת נרות זיכרון ופרחים.

הקהל ניגש אל האלמן כדי לנחמו, ואחר הקרובים מספר לי כי הקבורה בגומחה נעשתה בלית ברירה. על קבורה באדמה נדרשה המשפחה לשלם 33 אלף שקל לקבר זוגי או 25 אלף שקל ליחיד, סכומי עתק מבחינתה. "לפני מותה היא ביקשה שלא נשקיע כסף רב בעניין הקבורה", אומר הקרוב. "עצוב לנו, הגיע לה יותר מאשר להיות מוטמנת סתם כך בכוך עלוב, ללא חלקת קבר". על השיחה מעיבים רעשי הבנייה, הקידוחים והניסורים שליוו את כל ההלוויה, פוצעים את האבל המשפחתי, חודרים בברוטליות למרחב האינטימי. כשאין לך כסף, אתה אפילו לא יכול להתאבל בשקט.

מבנה תמר בבית העלמין ירקון. קבורת הסנהדרין (משמאל) בחינם, הקברים בקרקע ביוקר, צילום: ניר כפרי מבנה תמר בבית העלמין ירקון. קבורת הסנהדרין (משמאל) בחינם, הקברים בקרקע ביוקר | צילום: ניר כפרי מבנה תמר בבית העלמין ירקון. קבורת הסנהדרין (משמאל) בחינם, הקברים בקרקע ביוקר, צילום: ניר כפרי

מעפר באת ואל גומחה בשורה החמישית תשוב

מצוקת הדיור מלווה אותנו גם למוות, ואחריו. עמה בא, באופן טבעי, גם פער המעמדות. פעם כולם נקברו כשווים, באדמה, לא היו חלקות מיוחסות או בתי קברות נחשבים. אבל הקרקעות אזלו, והביקוש וההיצע הגיעו גם לשם. מי שיש לו כסף יכול להיקבר איפה שהוא רוצה, אפילו בבית העלמין המיוחס טרומפלדור, בין מייסדי תל אביב, הוגים ואמנים. עניין של מאות אלפי שקלים. מי שיש לו קצת פחות יכול להסתפק בחלקה פורחת, מרווחת, באחד מבתי הקברות בקיבוצים או בבית עלמין אזרחי.

מי שגר בגוש דן ולא קנה חלקת קבר עוד בחייו ימצא את עצמו עם מותו בבית העלמין ירקון (קריית שאול וחולון משמשים רק למי שהספיק לקנות בהם חלקה עוד בחייו). שם הוא ייקבר באחד המבנים החדשים. הוא יכול להיקבר בקומת הקרקע, באדמה אבל בתוך המבנה, תמורת 50 אלף שקל לחלקה זוגית שבה בני הזוג ייקברו זה לצד זה, או 33 אלף שקל לקבורה זוגית בחלקה אחת, זה מעל זה. קבר ליחיד עולה 25 אלף שקל. מי שרוצה לשלם פחות יכול לקבור את בן משפחתו בקומה השנייה של המבנה או על הגג שלו, כלומר בקומה השלישית, תמורת 16 אלף שקל לבני זוג או 8,000 שקל ליחיד. במילים אחרות, ההיררכיה פה הפוכה מזו שבעולם החיים - הקומות התחתונות הן היקרות ביותר, ה"פנטהאוז" זול יותר.

מי שאין לו גם 8,000 שקל ייקבר במה שנקרא קבורת סנהדרין - חמש או שש קומות של גומחות, בשורות ארוכות, בתוך המבנה. מצבות על גבי מצבות, מצומצמות, צפופות, אבל בחינם. אלא שגם כאן יש היררכיה: הביקוש הוא לגומחות בשורות התחתונות, ובקומות הגבוהות נקברים בדרך כלל מתים גלמודים. כשיש משפחה בתמונה, היא מסרבת לקבורה גבוהה כל כך, שמרחיקה את המת, שמחייבת סולם כדי להניח נר זיכרון או זר פרחים. ובכל זאת, לעתים נדירות יש מי שמבקש להיקבר למעלה. "לפני כמה ימים הגיעה אשה נמוכת קומה ואמרה שהיא רוצה להיקבר בקומות העליונות", מספר אחד מעובדי בית הקברות. "היא הסבירה שאחרי שכל חייה נאלצה להביט באנשים מלמטה, במותה היא רוצה שהמצב יהיה הפוך".

הפועלים באחד ממבני הקבורה. ההלוויות מתנהלות בתוך אתר בנייה, אפילו להתאבל בשקט אי אפשר, צילום: ניר כפרי הפועלים באחד ממבני הקבורה. ההלוויות מתנהלות בתוך אתר בנייה, אפילו להתאבל בשקט אי אפשר | צילום: ניר כפרי הפועלים באחד ממבני הקבורה. ההלוויות מתנהלות בתוך אתר בנייה, אפילו להתאבל בשקט אי אפשר, צילום: ניר כפרי

אחד המלווים בהלוויה שזה עתה הסתיימה עוצר להתבונן עוד רגע בכוך שבו שוכבת קרובת המשפחה למנוחת עולמים. "לפחות קיבלנו מקום טוב באמצע", הוא נאנח, "לא נמוך מדי ולא גבוה מדי". אשה שניצבת ליד אחד הכוכים, זה של בעלה המנוח, אומרת: "אם היתה לי אפשרות הייתי קוברת אחרת, אבל מתרגלים לזה, זה כבר לא מפריע לי". וקבלן מצבות שעובר במקום מתערב בשיחה: "זה המצב החדש היום בישראל. מי שיש לו יותר כסף ייקבר כמו בן אדם, ומי שאין לו לא. פעם רק מצבה מעפנה היתה מסמנת למי אין כסף".

כמה עוד אפשר לצופף את המתים

בית העלמין ירקון נחנך ב־1991 על מה שפעם היה ביצה על גדות הנחל. 23 שנה אחרי, ותפוסת השטח כבר עומדת על 80%. מבחינת מספר הקברים - עד כה יותר מ־60 אלף - זהו בית העלמין הגדול בישראל. ב־2009 הוחלט בממשלה כי הקבורה בבתי העלמין של חברה קדישא תיעשה רק בקומות, מה שנקרא קבורה רוויה, וירקון היה לבית העלמין המוביל בפתרונות קבורה כאלה (הם מתקיימים כיום גם בבית העלמין תל רגב בחיפה ובהר המנוחות בירושלים).

ירקון בנוי כאליפסה, ובמרכזו כביש טבעתי שנקרא שביל החיים. סביב הכביש מתוכננים לקום כ־15 מבני קבורה רוויה; שלושה - גפן, תמר ורימון - כבר נמצאים בשלבי בנייה מתקדמים. בגלל היעדר מקומות קבורה המבנים הלא גמורים האלה בשימוש כבר שנה, ומדי יום ביומו מנקזים שבילי הלוויות שעוברים בין פועלים ומכונות.

בין הפועלים אני פוגש את ערן פרוינד, מפקח הבנייה של כל הפרויקט. הוא לוקח אותי להיכל הגפן - בניין אפור, עדיין לא מטויח, שנראה קצת כמו טירת צעצוע של ילדים. אנחנו נכנסים לקומה הראשונה, חלל רחב ידיים שמזכיר קניון יותר משהוא מזכיר בית קברות. אבל בין עמודי הענק החגיגיים מסודרות שורות־שורות של קברים. הכל מחושב עד לרמת המילימטר: אורכו של כל פתח של קבר הוא בדיוק 160 ס"מ, רוחבו 60 ס"מ, המרחק בין קבר לקבר 40 ס"מ. אני מסתכל על הקברים ממרום 1.87 הסנטימטרים שלי ותוהה. "אין בעיה, מצליחים לקבור את כולם", מרגיע פרוינד, "בפנים כל קבר מגיע לשני מטר. לפני שבועיים קברו בבית העלמין בקריית שאול אדם ששקל 190 ק"ג. הורידו אותו לאדמה במנוף וקברו אותו בקבר כזה. גם שחקן NBA יכול להיכנס לפה, הקברנים מיומנים מאוד".

מבנה גפן בירקון. "בהתחלה זה נראה לי מוזר, כמו לרוב האנשים", אומר המפקח על הבנייה, "אבל אחר כך הבנתי שיש כאן מחסה מהשמש ומהגשם", צילום: ניר כפרי מבנה גפן בירקון. "בהתחלה זה נראה לי מוזר, כמו לרוב האנשים", אומר המפקח על הבנייה, "אבל אחר כך הבנתי שיש כאן מחסה מהשמש ומהגשם" | צילום: ניר כפרי מבנה גפן בירקון. "בהתחלה זה נראה לי מוזר, כמו לרוב האנשים", אומר המפקח על הבנייה, "אבל אחר כך הבנתי שיש כאן מחסה מהשמש ומהגשם", צילום: ניר כפרי

הבנייה כאן, הוא אומר, יקרה יחסית: בבנייה למגורים חושבים 50 שנה קדימה, בנייני משרדים מוקמים כדי להחזיק מעמד 70 שנה. אבל בתי הקברות הם לנצח. אי אפשר לפשל, אי אפשר לחשוב "אחר כך נתקן", אי אפשר להעביר את הדיירים לבית חלופי או למלון במקרה הצורך. ביציקת היסודות משתמשים בכמות גדולה יותר של בטון. עשרות פתחי ניקוז מיועדים למנוע נזילות. היסודות חפורים לעומק, בנויים היטב, כדי להחזיק מעמד באדמת החרסית, שמים לא מחלחלים בה טוב והיא תופחת במפגש איתם. האדמה הזאת אגב עוברת בין כל הקומות דרך העמודים, על פי דרישת הרבנים (שהכתיבו גם מבנים מדורגים, דמויי גבעה). קשר אדמה, פרוינד קורא לזה.

פרוינד מסביר עוד שקבורת מכפלה, כלומר שתי גופות בקבר, מאפשרת ניצול טוב יותר של השטח. בקבורת שדה רגילה אפשר להכניס כ־250 קברים בדונם, וצריך להשאיר מרווח של 55 ס"מ שימנע את קריסת השוליים של כל קבר. בקבורת מכפלה משתמשים באלמנט בטון שנטמן באדמה ומונע קריסה כזאת, ולכן אפשר לצמצם את המרווח בין הקברים ל־40 ס"מ ולהגדיל את מספר המתים בדונם ל־600. בנייה צפופה, בנייה לגובה - הפתרונות למצוקת הנדל"ן זהים בחיים וגם במוות.

הרבנים אמרו שאי אפשר לנוח על משכבך בגומחה

גרם מדרגות רחב מוביל אותנו לקומה השנייה, שגובהה בעצם כמו זה של קומה רביעית בבניין מגורים רגיל - בכל זאת צריך עומק של 2.5 מטרים בשביל קברי המכפלה. אנחנו יוצאים אל המרפסת של הקומה, זו שבה קברי הרצפה בכל זאת נמצאים תחת כיפת השמים, ופרוינד מספר על אשה שקנתה מרפסת אחת לכל בני המשפחה. מהקומה השלישית, 10 מטרים מעל הקרקע, כבר נשקף נוף מרהיב של רוב גוש דן, תל אביב והים. פנטהאוז. "כשהתחלתי את הפרויקט זה נראה לי מוזר, כמו לרוב האנשים שמגיעים לפה", מודה פרוינד, "אבל אחר כך הבנתי שיש למבנה כזה יתרונות. רוב ההלוויות נערכות בשמש היוקדת בקיץ ובקור ובגשם בחורף. כאן יש מחסה מהשמש ומפלט מהגשם".

אנחנו חוזרים לקומת הקרקע. גם כאן, כמו ברימון, כבר החלו לקבור. מחיצות מתכת מפרידות בין אתר הבנייה לאתר הקבורה, ובכל זאת אתר הקבורה נראה ממש כמו אתר בנייה. קבלני שיש מלטשים גושי אבן ברעש נוראי, ומתמרמרים על כך שהמבנים לא מאפשרים להם להביא את המצבות לקברים באמצעות מנופים. תאורת יום חודרת רק חלקית ומתערבלת עם אור מנורות לבנבן.

קבורה "באדמה", בקומה השלישית של המבנה, 10 מטרים מעל הקרקע. למות עם נוף לים, צילום: ניר כפרי קבורה "באדמה", בקומה השלישית של המבנה, 10 מטרים מעל הקרקע. למות עם נוף לים | צילום: ניר כפרי קבורה "באדמה", בקומה השלישית של המבנה, 10 מטרים מעל הקרקע. למות עם נוף לים, צילום: ניר כפרי

ליד אחד הקברים מתקיים טקס גילוי מצבה. אלמנה טרייה ושלוש בנותיה מתאבלות על האב. "הם הרגו אותי, חברה קדישא", אומרת האם, תושבת יפו. "שילמנו 25 אלף שקל, ואחרי כל זה שמו את בעלי המנוח ליד עמוד. את הכסף הם דרשו במזומן או בכרטיס אשראי". אחת הבנות קוטעת את אמה ואומרת: "מאיפה יש לנו סכום כזה? המקסימום שאבא יכול היה להוציא בכרטיס הוויזה הוא 7,000 שקל". אז איך שילמתן? "פנינו לקרובים, עשינו מגבית", אומרת האם. ולמה לא בחרתן בקבורה בחינם, בסנהדרין? "רבנים אמרו לנו שזה לא טוב למת, לא נותן לו לנוח בשלום".

קברי הפרימיום מממנים את הקבורה בחינם

בחברה קדישא אומרים שאין ברירה. מה שהתפתח לפער מעמדות הוא תוצאה הכרחית של היעדר קרקעות. הכי זול היה לקבור את כולם בנגב, אבל בכל יום מתקיימות בארץ כ־40 הלוויות, בכל אחת בממוצע מאה מלווים, 4,000 בני אדם שהיו צריכים להגיע מדי יום לנגב. הם היו צריכים לקחת יום חופש, המדינה היתה צריכה לסלול כבישים, אופרציה שלמה. ולזה צריך להוסיף אזכרות, ואת מגבלות התנועה של קשישים ותשושים, כמה הם כבר יכולים לנסוע לנגב. לכן הוחלט על הקבורה בקומות. עלות כל קבר היא כ־6,000 שקל, אבל המדינה משלמת כ־2,000 בלבד. את ההפרש משלמים האזרחים שקונים חלקת קרקע - ככה זה, מי שרוצה מוצר פרימיום מממן את מי שמקבל את המוצר החינמי.

"ניסינו לייצר תמהיל סביר", מסביר הרב אברהם מנלה, מנכ"ל חברה קדישא תל אביב, "שנוכל לתת מענה גם למעוטי היכולת, שנקברים בחינם בקברי סנהדרין, באמצעות גביית כסף על קבורת מכפלות. אבל בינתיים אנחנו רואים שאנחנו לא מצליחים להשיג את המימון המלא לפרויקט, והאוצר התחייב שאם לא נגיע למכסה הוא ישלים את מימון הבנייה".

הבנייה של מבני רימון, גפן ותמר אמורה להסתיים, והם אמורים להציע בסך הכל כ־35 אלף מקומות קבורה - שייתנו מענה למתי גוש דן בחמש השנים הקרובות. אחריהם יוקמו עוד יותר מעשרה מבנים, ובסך הכל כמעט 200 אלף מקומות קבורה, שיספיקו לעוד 30 שנה. מה אחר כך? לא ברור. אין תוכנית. אבל מנלה מרגיע אותי ואומר שפתרונות מתאימים כבר יימצאו.

לאט לאט גם האזרחים יסתגלו. בירקון, בקומה השנייה של רימון, אני פוגש צעירה שמנקה את מצבת השיש השחור על קבר אמה. "גם ההלוויה וגם הקבורה היו הוצאה כבדה עבור המשפחה", היא אומרת. "חשבנו שזה יהיה קבר רגיל, כמו שאנחנו מכירים, לא בקומה השנייה. אבל מה לעשות, גם למות יקר פה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

37 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

37.
מדוע לא קוברים באדמה ללא מצבה עם עץ שתול? הרי לשם כך נאמר עפר אל עפר . תפרה את האדמה עפם גופתך
אינני מאמין בשריפת גופה. מאמין שציוו מעפר באת אל עפר תשוב וזאת בכדי שגופתך תהפוך לדשן הטוב ביותר. אם כל אחד היה נקבר עם עץ אילן או פרי על חלקתו שהרי היה יער לכל משפחה ובתי קברות היו יערות שוקיים בחיים וציפורים וצבעים. מאיפה הביאו את ענין המצבה אני בכל ללא מדבר על הקטע המטורף והמכובס של קבורה בגבהים שגם כל אחד שנוסע צריך לראות את עיר המתים הזו. זה מטורף. קחו שטח רחוק יותר באיזור נחשונים ותיערו את האזור בקבורה עם עץ מעל החלקה עם גידור נעים ויפה.
אדוני , תל אביב  |  28.04.14
35.
להקים בתי קברות חילוניים בהם הקבורה מוגבלת בזמן
איזה ערך יש ללשמור על הקרקע לנצח נצחים? אני לא מתכוון לחכות למשיח. הייתי שמח להקבר לתקופה מוגבלת. אחרי 50 שנים כבר אף אחד לא יפקוד את הקבר שלי ואין סיבה שלא לפנותו לנקבר הבא. עדיף בהרבה על המגדלים המכוערים הללו שנצטרך לחכות למגה רעידת אדמה בשביל להפטר מהם.
דורון  |  25.04.14
לכל התגובות