האם רשלנות הדירקטורים מצדיקה את התערבות בית המשפט?

היש לראות רשלנות של דירקטורים ובעלי שליטה בכך שלא מנעו את העברת המסחר במניות החברה לרשימת השימור וכתוצאה מכך נפגמה הסחירות וערך המניות ירד? האם האחריות במקרה הזה היא רק כלפי החברה או גם כלפי בעלי המניות?

שאלות אלה מטרידות את הדירקטורים ובעלי השליטה בחברות הציבוריות. לאחרונה דנה בית המשפט המחוזי בתל אביב בנושא תביעה ייצוגית נגד חברת פינרוס החזקות בע"מ, הדירקטורים ובעלי השליטה בה. השופטת רות רונן אישרה את הגשת התובענה הייצוגית, ולשם כך היה עליה לעבור שתי משוכות עיקריות שיש בהן חידוש: האחת - האם קיימת חובת זהירות גם כלפי בעלי המניות להבדיל מהחברה? והאחרת - האם ניתן להתערב בשיקול דעת הדירקטוריון, כאשר הכלל השולט הוא של "אי התערבות"?

השופטת רות רונן. אישרה את התביעה הייצוגית | צילום: שאול גולן

חובת הזהירות של דירקטורים על פי החוק היא כלפי החברה ולא כלפי בעלי המניות. כאשר הנזק העיקרי נגרם לחברה וכתוצאה מכך נפגע גם שווי אחזקותיהם של בעלי המניות, הרי נזקם של בעלי המניות הוא נזק משני ודרך המלך היא להגיש תביעה נגזרת על ידי בעלי המניות בשם החברה כנגד הדירקטורים. כאשר יוטב נזקה של החברה ויעלה שווי מניותיה עקב הפיצוי הכספי - יוטב גם הנזק שנגרם לבעלי המניות.

העיקרון האמור אינו חל כאשר בעל המניות סובל נזק שהוא בלתי תלוי בנזק שסבלה החברה. לעומת זאת, כאשר הנזק נגרם לבעל המניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, הרי שאז לא קמה לבעלי המניות עילות תביעה אישית אלא לחברה בלבד.

חריג נוסף לאפשרות הגשת תובענה ייצוגית בשם המיעוט הוא קיום עילת קיפוח. בחברה הנדונה נרכשו כל המניות על ידי החברה במסגרת הצעת רכש ולכן תביעה נגזרת לא תועיל שכן החברה רכשה את מניות המיעוט והפיצוי לחברה כבר לא יועיל לבעלי המניות.

כיצד קופחו בעלי המניות? בכך שלא היתה חלוקה הגיונית של משאבי החברה. החברה רכשה תחילה ברכישה עצמית את מניותיה וייבשה את השוק ממניות. הסחירות ירדה והחברה לא העמידה את המניות שרכשה לצדדים שלישיים. פעולה זו גרמה לצמצום המסחר והתוצאה למעבר לרשימת השימור. בעלי השליטה פגעו בציפייה הלגיטימית של בעלי המניות, שכן הציפייה היתה כי בעלי השליטה יפעלו באופן סביר כדי למנוע את המעבר לרשימת השימור. בכך גרמו נזק לבעלי מניות המיעוט, נזק שלא נגרם לבעלי השליטה ובכך יש לראות קיפוח של בעלי מניות המיעוט. לכן במקרה כזה, ניתן להגיש תביעה ייצוגית בשם קבוצת המיעוט, ולא תביעה נגזרת בשם החברה.

מכשול נוסף הוא התערבות בית המשפט בשיקול דעת הדירקטוריון. כלל חשוב בדיני החברות הוא כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הדירקטוריון גם אם דעתו היתה שונה.

השלכות מרחיקות לכת להרחבת אחריות הדירקטורים

כלל "שיקול הדעת העסקי" שהתפתח בשנים האחרונות, מגן על דירקטורים כאשר הם שקלו את כל העובדות וקיבלו החלטה ואף אם ההחלטה שגויה, בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתם. הכלל קובע כי בית המשפט אינו בוחן לגופו את שיקול הדעת של המנהלים ואינו מחליף את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם. במקרים אלה בהם מוגנת החלטת הדירקטוריון, מוטל נטל הראיה על התובע כי ההחלטה אינה סבירה.

אולם בית המשפט לא יתערב בהחלטה, כל עוד ניתן לייחס אותה למטרה עסקית סבירה כלשהי. אם כן מדוע התערב בית המשפט במקרה זה בהחלטת הדירקטוריון? לכלל האמור מספר חריגים: אם יוכח לכאורה קיומו של קיפוח או אם יוכח כי בעלי השליטה פעלו במצב של ניגוד עניינים, יעבור נטל ההוכחה אל בעלי השליטה ועל הדירקטורים להצדיק את פעולותיהם.

לדירקטורים היה עניין אישי כי הם לא ניזוקו מירידת שווי המניות ומהסיכון של הפסקת המסחר. נהפוך הוא, היה בכך כדי להועיל להם בביצוע הצעת הרכש ולכן מדובר בחריג לכלל. לבעלי השליטה היה עניין אישי בכך שצמצום המסחר במניות (רשימת השימור) הקנתה להם יתרון של אפשרות רכישה במחיר זול. משנדחתה טענת שיקול הדעת העסקי קל לתובעים לתבוע בגין רשלנות. מכאן, לא בכל פעם שחברה נכנסה לרשימת השימור - פירושו כי בעלי התפקידים בה התרשלו, לעתים מדובר במצב בלתי נמנע.

במקרה הנוכחי, בית המשפט מצא כי בעלי השליטה והדירקטורים עשו פעולות שהיה בהן כדי להגדיל את הסיכון כי המניות תעבורנה להסחר ברשימת השימור והם נמנעו מלנקוט פעולות שהיו יכולות למנוע את הכניסה לרשימת השימור. בפנינו, אפוא, הרחבה ניכרת של אחריות הדירקטורים המופנית גם לבעלי מניות המיעוט ולא רק כלפי החברה. זו קביעה מרחיקת לכת המרחיבה מקרים נוספים של רשלנות דירקטורים.

הכותב הוא יו"ר איגוד הדירקטורים בישראל