"אנחנו נאלצים להישאר צפרדעים ערניות"

שנה גדושה עוברת על יהלי סובול, סולן להקת מוניקה סקס: האלבום החדש של הלהקה שידעה עליות ומורדות, "מקצועות חופשיים" שמו, יצא לאור, ובעקבותיו החל סיבוב הופעות מול אולמות מפוצצים; ספרו האחרון, "אצבעות של פסנתרן", תורגם לגרמנית ורואה בימים אלה אור בגרמניה; ובין לבין הוא גם מצא לאחרונה אפיק פרנסה חדש בדמות מפגשים אישיים, אחד על אחד, במהלכם הוא מלמד כתיבת שירים.

"בעולם אידיאלי הייתי יוצא להופעות של מוניקה או שלי לבד, ואת שאר הזמן מקדיש לכתיבה", הוא אומר, "אבל אני נאלץ לעשות עוד דברים אם אני רוצה שיישאר לי זמן לכתיבה. אם לא היתה לי להקת רוק לא הייתי יכול להרשות לעצמי לשבת לכתוב ספרים, וגם כך צריך המון הופעות מכורות מראש, לעשות אירועים, ללמד.

"מצד שני, אולי זה עדיף, כי כך אני פוגש אנשים ונחשף לדברים אחרים. אמנים בארץ הם כמו הצפרדע עם כד החלב - כל הזמן צריכים להניע את הרגליים כדי לא לטבוע. זה שומר אותך ערני ועם שרירי רגליים מפותחים, כי ברגע שהצפרדע נרדמת היא טובעת. אנחנו נאלצים להישאר צפרדעים ערניות. זה עוד חלק מהפרנסה שלי, אם כי לא משמעותי. נראה לי שזה יותר אמיתי ומכוון ממנטור בריאליטי".

אז אני מבינה שלא היית הולך להיות מנטור בריאליטי?

"לא, לא מתעניין בריאליטי".

אם המטרה היא להתפרנס, למה הפסקת עם הסדנאות הקבוצתיות?

"יצא לי בעבר להעביר סדנאות קבוצתיות וזה היה מעניין, אבל הרגשתי שבשעה וחצי עם 15 תלמידים יש לי בערך חמש דקות להקדיש לכל אחד מהם, וזה לא פשוט כשכולם רוצים יחס.

"אני נהנה מהמפגשים האישיים. טוב לפגוש אנשים שנמצאים בשלב אחר ממני, זה קצת מזכיר לי כל מיני דברים שאני מאמין בהם אבל לא טורח לעסוק בהם ביום יום. עכשיו אני נזכר בהם מחדש וזה משפיע. אני לא קורא לזה ללמד, כי אני עובד עם אנשים על השירים שלהם - לא מלמד בצורה פורמלית ולא מרצה. יש לי חדרון בבית שיושבים ועובדים בו".

סובול (41) מעולם לא למד כתיבה, אבל באמתחתו כבר שלושה ספרים שראו אור.

לטענתו הקדיש לקריאה, למחשבה ולהתעסקות בטקסטים לפחות את הזמן שהקדיש ללימודי הנגינה, אם לא יותר. "אנשים מבינים את הצורך ללמוד מוזיקה ופחות מבינים את הצורך להשקיע בטקסט. הדבר שהכי עוזר למי שרוצה לכתוב הוא שנים של קריאת חומרים שאפשר ללמוד מהם, אין פה קיצורי דרך.

"אני לא יכול להגיד למישהו 'לך תקרא את בוקובסקי או קארבר ותקשיב ללו ריד', כי זה באמת עניין שצריך להטמיע לאורך שנים, אבל אני כן יכול לעזור בתהליך, ואולי לקצר את הדרך למקורות ולדברים הטובים ביותר. אני גם יכול להסתכל על טקסטים ולהצביע על הצדדים החזקים ועל הנפילות".

מי מגיע ללמוד אצלך?

"בדרך כלל אלה Singer Songwriters לפני תקליט ראשון או שני, שרוצים להשתפר, לקבל ערך מוסף, פידבק או זוויות נוספות על הטקסטים שלהם. המילים הן בין הכלים הכי חשובים לזמר כותב, כי שיר הוא אחת מצורות האמנות הכי מצומצמות שיש. אם ברומן יש 60 אלף מילים אז בשיר יש 60 או 160, ושניהם מנסים לצייר עולם ולספר סיפור, רק ששיר דורש יותר תמציתיות ודיוק. בשנה האחרונה עבדתי עם כ־15 יוצרים".

ואם אתה מגלה שאין לך כימיה עם מישהו?

"הוא באופן טבעי ינשור, כי השיעורים יהיו פחות מעניינים. אף פעם לא אמרתי למישהו שאני לא מוכן להמשיך איתו. במקרים שהיתה פחות כימיה זה הורגש, ואנשים הפסיקו לבוא".

354 שקל למפגש

כשישבתי עם סובול בסלון ביתו התחשק לי לכתוב איתו שיר. הלוואי שהיה לי איזה שלד או גלם של שיר לעבוד איתו, אבל מאחר שאני עוסקת בעיקר בכתיבה מהסוג שאותו אתם קוראים ברגעים אלה זה לא קרה, בינתיים. אף שעד היום הגיעו אליו בעיקר אנשים שרוצים ששיריהם יראו אור, סובול לא היה מסרב ללמד גם אותי ושכמותי כתחביב. על מפגש בן כשעה גובה סובול 300 שקל בתוספת מע"מ, ומגיעים אליו במייל helilavie@gmail.com.

אתה יכול ללמד אותי?

"אני חושב שכתיבת שירים היא דבר נהדר לעשות, גם אם לא בצורה מקצועית, כי יש בזה צדדים שיכולים לעזור לאנשים בחיים, בהיבט הנפשי והרגשי. גם אם כותבים למגירה כתחביב תמיד אפשר להשתפר. לא יצא לי עוד לעבוד עם כאלה שאינם יוצרים, אבל אני לא פוסל את זה. אני בעניין של התנסות בתהליך יצירתי מול אנשים".

זה בכלל מעניין לעבוד על שירים של אחרים?

"מאוד. אני לא מאמין בלימוד של כתיבת רוק בצורה מסודרת, כי זו בעיניי צורת אמנות עממית שהיא לא בידור נטו, אבל גם לא אמנות גבוהה. אבל אני כן מופתע לגלות שאני מצליח בכל זאת, אחרי 22 שנה, לראות בבהירות את המקומות שבהם אנשים נופלים, את נקודות החולשה והחוזקה. אני רואה בן אדם ויודע לאן אני רוצה להביא אותו, וכשזה מצליח זה כיף. לפעמים אתה מוחק שתי מילים משיר וכבר הוא הופך לאחר, ואנשים אוהבים את זה ומקליטים. בעיניי זה מספק".

לכתוב את הספר הבא

"אצבעות של פסנתרן", הספר שתורגם עכשיו לגרמנית, יצא לאור כבר ב־2012, ספר אפוקליפטי שעוסק בתל אביב של אחרי המלחמה הבאה ובישראל שהדמוקרטיה נשמטת ממנה בגסות. זה לא במקרה: סובול הוא אדם דעתן מאוד, כיאה לבנו של המחזאי והסופר יהושע סובול. הוא סבור, למשל, שהאמנות והתרבות בישראל סובלות מהזנחה קיצונית בהשוואה לעולם המערבי, ומאוכזב באופן כללי מהשיטה שמעודדת אמנות מסחרית.

"חזרתי לפני שבוע מההשקה של 'אצבעות של פסנתרן' בגרמניה, ויש לי חיבור טוב עם הוצאת הספרים, שמעוניינת להמשיך איתי את הדרך. שם הרגשתי את זה. אני מעריך מאוד את המו"לים שלי בארץ, אבל רואה את הלחצים הכלכליים שהם נתונים בהם, לעומת המו"ל בגרמניה, שיכול להרשות לעצמו לחשוב כמו"ל שרוצה לעודד ספרות ולא כאיש עסקים נטו".

ומה בקשר לכתיבה שלך?

"ערבי הקריאה בהמבורג, ברלין ומינכן והביקורות הטובות שקיבלתי עשו לי חשק לממש את התוכנית שיש לי כבר שנה ולשבת לכתוב את הספר הבא. במוזיקה האתגר שלי הוא לעניין את עצמי גם אחרי 22 שנה ושבעה אלבומים, בלי לשחזר ולחזור על דברים שעשינו - וזה לא קל. בספרות האתגר הפוך לגמרי, כי שם אני מרגיש צעיר ורוצה עוד למצוא את הקול שלי, שזו תחושה נפלאה".