להבריא את מגדל דוד

הצללית של מגדל דוד היא אולי הסמל המוכר והשחוק ביותר של ירושלים. מוזיאון מגדל דוד לתולדות ירושלים, שפועל בחללי המצודה, נחשב כבר שנים לאתר חובה לביקור - אבל חובה שלרוב מתבררת כסיור במוסד עייף שאינו משתנה עם הזמן. לבד מהחיזיון האור־קולי הלילי שמושך קהל רב, נראית תצוגת הקבע במוזיאון, שתוכננה והוקמה עם פתיחתו בסוף שנות השמונים, מיושנת ולא אטרקטיבית. איילת ליבר, מנכ"לית המוזיאון זה שנה וחצי, מודה שהגיע זמן לשינוי: "הבן שלי אמר לי שביום שבו הוא יבוא לבקר במוזיאון, ולא רק משום שאמא שלו עובדת בו, זה יהיה הסימן שהוא הפך למעניין".

התוצר הבולט הראשון של השינוי יעמוד למבחן ממחר בערב, עם פתיחתה של התערוכה "ירושלים: גיליון רפואי". "זה שמדובר במוזיאון העיר ירושלים לא אומר שצריך לדבר רק על ארכיאולוגיה והיסטוריה", אומרת ליבר. "העיר משתנה כל הזמן, והאתגר האמיתי הוא להציג את הצדדים הפחות טריוויאליים שלה".

מוצגים בתערוכת "ירושלים: גיליון רפואי" | צילום: דוד וינוקור

זו התערוכה הגדולה ביותר שהתקיימה עד היום במוזיאון, והיא מתפרסת על שני אולמות התצוגה בו, שהותאמו לנושא ועוצבו בהשראת מסדרונות בתי חולים: קירות ירקרקים ומעקה עץ לאורכם - לשמחת ההיפוכונדרים באשר הם. "ירושלים היתה עיר שכדאי היה להיות בה חולה", צוחקת ליבר. "מדובר במעצמת רפואה שצמחה בד בבד עם צמיחתו של התחום. אפשר ממש לראות איך העיר התפתחה ושינתה את פניה עם כל מגפה".

פשקווילים נגד רופאים

חלל התצוגה כולל פריטים שנאספו מארכיוני וממרתפי בתי החולים בעיר, מהמנזר הפרנציסקני והמנזר הארמני, מארכיון העיר ירושלים, ממשפחות ירושלמיות ותיקות ועוד. בין הפריטים גם מחתה (כלי מתכת) מתקופת בית שני, ששימשה לחלוקת מלחים ועשבי מרפא לחולים בבית המקדש, או פנקס עם רשימת הנפטרים ממגפת החולירע שתקפה את תושבי העיר ב־1865 והובילה ליציאה מהחומות.

"ארבע שנים לפני פרוץ המגפה ביקר מונטיפיורי בעיר העתיקה, ראה את התנאים הסניטריים הירודים והבין שהקטסטרופה קרובה", מסבירה ליבר. "הוא החל להקים את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אבל איש לא רצה לעבור לגור שם. רק כשהמגפה גבתה קורבנות מכל משפחה כמעט אנשים הבינו שצריך לעזוב את העיר העתיקה. אחד מהם היה יואל משה סלומון, ששכל כמה מבני משפחתו, וזה היה עבורו הזרז לצאת מהעיר ולהקים את שכונת נחלת שבעה".

איך זה שתחום הרפואה התפתח בעיר דתית כל כך?

"הדרך לא היתה קלה. הרופאים הירושלמים נתפסו בתחילת דרכם כמתערבים במעשה האלוהי, ובתערוכה מוצגים פשקווילים המאיימים כי מי שיטופל בבתי החולים יוחרם ולא יובא לקבר ישראל. אצל הנוצרים נמצא פתרון מתוחכם יותר, שאפשר לדת ולרפואה לשכון תחת גג אחד: בתי החולים היו קשורים לכנסיות, והנזירים הם שטיפלו בחולים והציעו מיטה חמה, אוכל, מרפא - וגם המרת דת. מצד שני, בתי החולים היו המקומות היחידים שהיתה בהם הבנה בין־דתית".

איילת ליבר | צילום: עומר מסינגר

העיר של כל הדתות

הנושא הבין־דתי מעסיק את ליבר כחלק ממתיחת הפנים שעובר המוזיאון, והביקור בתערוכה מלווה בסיור באתרי העיר העתיקה שקשורים באותם נושאים: מנזרים וכנסיות, בתי מרקחת עתיקים, מסגדים ואתרים היסטוריים. מעבר לשיתוף הפעולה עם מוסדות דת שונים סביב התערוכה, מתקיימים גם שיתופי פעולה עם נציגי כל הדתות במסגרת אירועי תרבות במקום, והמוזיאון מפעיל מחלקות חינוך לתלמידים ערבים וחרדים.

מה שמניע את ליבר לפעילות זו הוא גם האידיאולוגיה המאוד חד־צדדית של עמותת אלע"ד, שמנהלת את העיר העתיקה: "אנחנו מרגישים שבמיוחד עכשיו חשוב שנמשיך להציג גם את הצד השני ולהראות את ירושלים האמיתית", היא אומרת, "זו ששייכת לכל הדתות".

"אנחנו ממציאים את המקום מחדש", מסכמת ליבר, "כי מעבר לעטיפה המפורסמת אין לאנשים מושג מה קורה בפנים. עכשיו אנחנו מנסים לגרום להם לבוא לכאן, וגם לחזור שוב ושוב".