צילום: Laurent Briet
שאנן סטריט: "לאף אחד לא אכפת ממה שקורה כאן"
על בנו שנולד במהלך שנת האבל על אחותו, על ההזדקנות כזמר שמופיע מול צעירים ועל האהבה המפתיעה והמאוחרת לתל אביב. שאנן סטריט עונה בכנות על 10 שאלות נוקבות
ביום שישי בצהריים תעלה על הבמה בזאפה בתל אביב להופעה ראשונה של הדיסק החדש והאינטימי שלך, שכתבת לאחר שאחותך מתה. לא רועדות לך הביצים?
"האמת היא שהן רועדות. תמיד לפני הופעת בכורה יש חששות והפעם כנראה יותר, כמו הפחד שלא תזכור את המילים או שתיכנס במקומות הלא נכונים. כאן מתווסף גם הקטע שאולי זה יהיה גדול עליי אמוציונלית".
קראו עוד בכלכליסט
ואולי כבר פשוט התרגלת לגיא מר ויאיא, שמחזיקים אותך בדג נחש?
"זה בטוח יהיה יותר קשה. אבל גם כאן, בדיוק כמו בדג, יהיו מסביבי אנשים שאני סומך עליהם לחלוטין אז אני מניח שאני בידיים בטוחות. זה לא אלבום קל, זה אלבום עצוב, וזה בהחלט אתגר גדול".
איך זה שבאמצע האלבום יש שיר ממש שמח?
"אתה בטח מתכוון ליוני, שזה החודש שבו הבן שלי נולד. אז כן, בתוך כל העצב והאובדן היתה גם שמחה. גם השמחה בשיר הזה לא ממש פשוטה ויש בה תסבוכים, אבל כשנולד לך בן אתה שמח, גם כשאתה באבל".
תגיד, לא נמאס לך לשיר בפעם המיליון את אותם שירים?
"הסכנה שיימאס לך קיימת תמיד, בגלל זה בכל סיבוב אנחנו משנים את ההגשה של השירים. אנחנו יודעים שאם לא נגוון, יימאס לכולנו".
ובכלל, אתה לא מרגיש תקוע עם אותם אנשים במשך שנים?
"הדג נחש זה כמו משפחה. גם במשפחה יש עליות וירידות, אבל עמוק בפנים אתה יודע שהם חלק מהחיים שלך. להקות מתפרקות בגלל סכסוכים, אצלנו זה פשוט לא קורה".
זה כבר לא פתטי לשיר היפ הופ בגיל המעבר?
"פעם הייתי בטוח שאין שום סיכוי שבגיל 40 אשיר היפ הופ, עכשיו אני בן 43 ועדיין עושה את זה באהבה. בזמן האחרון אני מתעניין בשירי ראפ על הזדקנות. אתה יודע, פעם גם אמרו שרוק זה מוזיקה של צעירים והיום קונים כרטיסים לרולינג סטונס, שעברו את ה־70".
רוב הקהל בהופעות שלכם מורכב מילדים. זה לא מבאס?
"זה גם לא מבאס וגם ממש לא נכון. אנחנו להקה להורים ולילדים, ומבחינתי זה מעולה. בהופעה האחרונה, בשישי בצהריים, זה היה ככה: ההורים, שהם בערך בני גילי, רוקדים עם הילדים שלהם בטירוף. זה כיף אדיר".
אם אתם להקת מחאה אנטי־מלחמתית, איך זה שחיילים מתים עליכם?
"יש כאן פרדוקס, אין ספק. יש הבדל גדול בין הצבא לבין החיילים שמשרתים בו. אנחנו להקה מאוד אנטי־צבאית ואנטי־מלחמתית, אבל זה שאתה חייל לא אומר שאין לך רגשות, רצונות ואהבות".
ואולי הטקסטים שלכם באמת לא מזיזים לאף אחד את התחת?
"בדיוק. כתבתי את השורה הזאת ואני אומר אותה שוב. כאזרח במדינה הזאת בהחלט מפריע לי שכמעט לאף אחד לא אכפת מהדברים הרעים שקורים כאן. בתור כותב, אני אמשיך לכתוב על הדברים שמפריעים לי".
אתה סמל ירושלמי אבל נטשת את העיר. לא מתבייש?
"בשבוע שעבר, במושב שבו אני גר עכשיו, ראיתי פקח של עיריית ירושלים מחלק דו"חות, וזה שימח אותי שאפילו שאני שייך למטה יהודה הפקחים של העירייה עדיין רודפים אחריי. ירושלים יקרה לי ותמיד תהיה, אבל גם יצאתי מהארון: היום אני לא מתבייש להגיד שאני מאוד אוהב את תל אביב".
תגובה אחת לכתיבת תגובה