צילום: באדיבות למה הפקות
"אסי חווה סוג של תיקון"
"שנים הוא קיטר על סטיגמת הנרקומן שדבקה בו", אומר הבמאי מויש גולדברג, שעבד עם אסי דיין על הסדרה האוטוביוגרפית "החיים כשמועה", "אחריה אנשים חיבקו אותו ברחוב"
"מוזר שאסי, עם כל הביקורת והיחס המורכב שלו לישראל, יעשה סיבוב פרידה דווקא פה", אומר גולדברג בראיון טלפוני מבית המלון שבו הוא שוהה במנהטן, "דווקא בחגיגות יום העצמאות לצד כל מיני יהודים ציוניים. יש בזה איזו סימבוליות מוזרה".
"החיים כשמועה" מורכבת בעיקרה מחומרי ארכיון המלווים בקריינות של דיין, בסגנונו האקזיסטנציאליסטי, הטרגי־קומי והישיר. יצירתו וחייו הפרטיים והסוערים שזורים ומנהלים יחסי אהבה־שנאה עם סיפורה של המדינה, שאביו היה אחד מסמליה הבולטים. "המדינה, כמוני, סובלת מהפרעה נפשית בשם בורדר ליין", אמר פעם, "גם לי וגם למדינה אין גבולות, גם אני וגם המדינה נוטים להרס עצמי".
הסדרה נוצרה מתוך חפירה ארוכה וסיזיפית בכמות הלא תיאמן של הטקסטים והיצירות שהנפיק דיין במהלך חייו, ושהונפקו עליו. "במשך שנתיים ישבנו איתו בסלון שלו ועברנו על כל החיים שלו. עברנו על עיתונים, סרטים, ארגזים של חומרים אישיים ושיחות עם קרובים", מספר גולדברג, "התסריט, הסיפורים והשפה הם שלו - אנחנו היינו סופרי הצללים". בעמוד הפייסבוק של הסדרה אפשר למצוא חומרים שנשארו על רצפת חדר העריכה. "מהחיים של אסי אפשר היה לעשות גם ארבע סדרות בלי למצמץ", נכתב שם.
"נראה לי שחייתי מספיק בשביל כמה אנשים", אומר גם דיין בפתח הסדרה, "הגיע הזמן לסכם, לעשות ספירת מלאי. אז ככה: יש 80 סרטים ששיחקתי בהם, 16 סרטים שכתבתי וביימתי, תשעה אוסקרים, שלושה פרסים של מפעל חיים וחוץ מזה אלפי כתבות בעיתונים, רומן אחד, שלושה ספרי שירה, שלוש וחצי שנים של אשפוזים פסיכיאטריים, שלושה ניסיונות התאבדות, שני מעצרים, שלוש מלחמות, ארבע חתונות, ארבעה ילדים, אבל לפני הכל ולפני אלוהים: אבא אחד, עם עין אחת".
מחובק ברחוב
הסדרה, שהוקרנה בערוץ 8, בסינמטק תל אביב ובפסטיבלים, הצליחה להחזיר לתודעה הציבורית את אסי דיין האמן הפורה, ההוגה והאינטלקטואל, ולהשקיט לרגע את דיין של מדורי הרכילות - זה של הסמים, ההרס העצמי, ההסתבכויות והטירוף. "הוא מאוד שמח מהתוצאה", אומר גולדברג, "שנים הוא קיטר על סטיגמת הנרקומן שדבקה בו, ואני חושב שאחרי הסדרה הוא חווה סוג של תיקון. הוא סיפר שאנשים מחבקים אותו ברחוב, אומרים לו שהם אוהבים אותו, מבקשים שישמור על עצמו".
האם הוא ראה בסדרה סוג של הספד לעצמו?
"ממש לא. הוא המשיך ליצור בטירוף, תסריטים, שירים ומה לא. הוא לא ראה בזה סוף".
איך היה לעבוד איתו?
"כולם שואלים את זה בהנחה שהיה קשה לעבוד איתו. גם אנחנו פחדנו מזה בהתחלה, אבל היתה לנו הפתעה גדולה. לעבוד איתו היה פשוט ונעים, חוויה יוצאת דופן. קודם כל היה לו מוסר עבודה מטורף. הוא היה ממושמע מאוד ואם היה מתעייף, הוא היה מתבאס על עצמו ומתנצל".
איש מקצוע
"מצבו בשנים האחרונות לא היה מזהיר, אבל היה לו אינסטינקט של איש מקצוע", אומר גם אמיר הראל, מפיק הסדרה לצד איילת קיט, "שם הוא היה מפוקס, מדויק ואחראי, ונהג כמו איש מקצוע מהמעלה הראשונה".
"כל התקשורת איתו היתה בגובה העיניים ואפילו פעם אחת לא היה לנו חיכוך על ענייני אגו או היררכיה", ממשיך גולדברג, "וזה במשך שנתיים של עבודה. הוא היה חם וחכם מאוד ומכיר תודה. והכי חשוב - הוא היה מצחיק נורא. היינו בוכים מצחוק על בסיס קבוע. זו היתה מתנה משמים לבלות שעות ארוכות עם האיש שכתב את 'גבעת חלפון'. אני יודע שזה נשמע כמו הספד, אבל את כל הדברים האלה אמרתי כבר בזמן ההפקה. איך זה מסתדר עם התדמית שלו? אין לי מושג. אבל ככה זה היה".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה